ללמוד משקפים: למה המצגת של המרצה לא מספיקה, ואיך להפוך אותה לחומר

הסמסטר נפתח, ותוך שבועיים יש בתיקייה עשרים מצגות. זה מרגיע. החומר מסודר, ממוספר, ועל כל שקף כתוב מה הנושא שלו.

בשבוע שלפני המבחן אתה פותח שישים שקפים ועובר עליהם. הכל מוכר, הקריאה זורמת, בעשרים דקות סיימת נושא שלם. ואז נפתח השאלון, והשאלה הראשונה מבקשת להסביר תהליך שבמצגת תפס שורה אחת וחץ.

זה לא קורה כי לא למדת. זה קורה כי השקף נבנה לשרת משהו אחר.

שקף הוא תקציר של מה שנאמר, לא החומר עצמו

כשמרצה בונה מצגת הוא לא כותב ספר. הוא מכין עזר שיעמוד מאחורי הקול שלו. הוא בוחר את הכותרות, את המונחים ואת התרשים, ומשאיר לדיבור את התפקיד הכי כבד: להסביר למה זה ככה.

קח שורה טיפוסית: "אינפלציה: עודף ביקוש מול היצע קבוע". מי שהיה בשיעור יודע שהשורה הזאת היא הסוף של ארבע דקות דיבור. היה שם תיאור של שוק אחד, מה קורה בו כשנכנס כסף, למה המחיר הוא זה שזז ולא הכמות, ומה לכן קורה כשזה מתפשט על כל השווקים. השורה במצגת מחזיקה את התוצאה. ההסבר נשאר באוויר.

ובמבחן שואלים בדיוק על הדרך. "הסבר כיצד", "נמק", "מה היה קורה אם". השקף מחזיק את התשובה הסופית, והשאלה מבקשת את מה שלא נכתב.

למחקר יש כאן משהו להוסיף, בגבולות מדויקים. ריצ'רד מאייר בדק מצב אחד ספציפי: תרשים שמוסבר בקול, מול אותו תרשים עם אותו הסבר גם בקול וגם כתוב על המסך. התוספת הכתובה הורידה את הלמידה במקום להעלות אותה, כי התרשים והמילים הכתובות נכנסים שניהם דרך העין ומעמיסים אותה, ובמקביל הלומד משקיע מאמץ בהתאמה בין מה שהוא קורא למה שהוא שומע.

המבחן ההוא לא בדק מצגות בכלל, והוא גם לא קובע שמצגת טובה חייבת להיות חסרה. מה שהוא כן עושה הוא להסביר למה שקף שמעתיק את כל מה שהמרצה אומר עובד פחות טוב בחדר. בפועל הרבה מרצים מגיעים לדק רזה מתוך ניסיון, ומה שנשאר ממנו בתיקייה שלך הוא חלקי. זאת תוצאה של האופן שבו שקפים נבנים, לא של רשלנות.

המצגת לא מסתירה ממך את החומר. היא פשוט מעולם לא נועדה להחזיק אותו.

למה דווקא המצגת מרגישה כמו החומר הקל ביותר

בכל חומר אחר יש חיכוך. פרק בספר דורש קריאה איטית, מחברת דורשת פענוח של כתב היד. המצגת לא. השורות קצרות, החלוקה נקייה, והמילים כבר עברו מולך פעם אחת בשיעור. ההרגשה בזמן המעבר על הדק היא של שליטה.

ההרגשה הזאת מטעה, וזאת אותה מלכודת מוכרת של אשליית ההבנה. רוברט ביורק, שחוקר את הפער בין תחושת הלמידה לבין הלמידה עצמה, מתאר בדיוק את זה: חומר שזורם בקריאה מרגיש כמו חומר שנמצא בראש, גם כשהוא רק מוכר לעין. השקף הוא הגרסה המרוכזת של זה. הוא קצר, הוא מסודר, והוא כבר נראה לך.

כאן נולדת הטעות הנפוצה: להדפיס את המצגת ולהדגיש בה. הדגשה היא סימון של מה שחשוב בתוך טקסט, והשקף כבר עבר את הסינון הזה אצל המרצה. בסקירה הגדולה של דנלוסקי ועמיתיו, שדירגה שיטות למידה לפי התועלת שלהן, קריאה חוזרת והדגשה קיבלו את הדירוג הנמוך, ותרגול שליפה ופיזור חזרות את הגבוה. על מצגת זה נכון כפליים, כי אין מה להדגיש בתקציר של תקציר.

ארבעה שלבים שהופכים דק לחומר

1. לעבור ולסמן אילו שקפים שלמים ואילו רק כותרות

זאת ההפרדה שחוסכת את רוב הזמן אחר כך, והיא לוקחת כמה דקות. עבור שקף אחרי שקף, ואחרי כל אחד נסה לומר בקול משפט שלם שמסביר אותו, כזה שיש בו "כי" או "לכן". אם המשפט יצא, השקף שלם מבחינתך. אם חזרת על המילים שכתובות שם בסדר אחר, זאת כותרת וההסבר חסר.

שים סימן על השקפים מהסוג השני. הם רשימת העבודה שלך. אם רוב השקפים נכנסו לרשימה הזאת, זה לא סימן רע עליך, זה סימן שהדק רזה בכוונה.

2. שקף אחד, הסבר אחד בקול, מתוך כיסוי

קח שקף מסומן, כסה אותו, והסבר אותו בקול כאילו מולך מישהו שלא היה בשיעור. לא קריאה של השורות, הסבר. מה הבעיה שהשקף הזה פותר, איך זה עובד, ולמה זה לא יכול להיות אחרת. אחר כך גלה את השקף והשווה.

ההשוואה היא החלק המלמד. שים לב לשני דברים: מה אמרת שלא כתוב שם, ומה שכתוב שם ודילגת עליו בשקט. הדילוגים האלה הם המפה של מה שעוד לא יושב.

צ'י ועמיתיה בדקו בדיוק את הצעד הזה. סטודנטים שהתבקשו לעצור ולהסביר לעצמם בקול כל פסקה שקראו הבינו את החומר טוב יותר מסטודנטים שקראו את אותו טקסט פעמיים. ההסבר העצמי מחייב לבנות את הקשר בין המשפטים, וזה בדיוק מה שהמצגת השמיטה.

3. להשלים בכתב את מה שחסר, במילים שלך

אחרי שהסברת, כתוב ליד השקף משפט או שניים שמחזיקים את ההסבר. בהערות של השקף, בצד הדף או במחברת נפרדת, מה שנוח. התנאי היחיד הוא שזה יהיה בניסוח שלך, ולא העתקה של מה שהמרצה אמר.

מולר ואופנהיימר בדקו את הניסוח הזה בהקשר אחר, של רישום הערות בזמן הרצאה, ומצאו שמי שתמלל מילה במילה ענה פחות טוב על שאלות הבנה ממי שכתב פחות ובמילים שלו. המחקר ההוא לא עסק בלמידה ממצגת אחרי השיעור, אבל המכניקה זהה: מילים שעברו דרך הניסוח שלך עברו גם עיבוד, ומילים שרק הועתקו לא. אם אתה עובד על רישום הערות בזמן השיעור, זה אותו כלל.

מהרגע שהדק מכיל את המשפטים שלך, הוא הפסיק להיות המצגת של המרצה והתחיל להיות החומר שלך.

4. להפוך כותרות לשאלות, ולענות בלי להסתכל

כותרות השקפים הן רשימת נושאים מוכנה, ואפשר להפוך אותה לכלי לבחון את עצמך. "מודל שני המסלולים" הופך ל"מה המודל הזה מסביר, ומה הוא לא מסביר" ול"איפה שני המסלולים נפרדים". תרשים הופך ל"תאר מה קורה כאן משלב לשלב".

כתוב את השאלות ברשימה אחת, סגור את המצגת, ותענה בקול. רודיגר וקרפיקי הראו שתרגול שליפה כזה משאיר יותר חומר שבוע אחרי מקריאה חוזרת של אותו טקסט, וזה הפער שמרגישים בדיוק בשאלה הראשונה במבחן. שאלת ה"למה" היא הניסוח הכי זול לשאלה כזאת, והיא גם זאת שחושפת הכי מהר חוסר.

מה שנעלם זה החיבור בין השקפים

יש פער שלא נמצא באף שקף בודד, והוא בין השקפים. בשיעור מעבר בין שקפים הוא בלתי מורגש, כי הקול ממשיך לדבר ומגשר. בקובץ הוא הופך לקיר. אתה יודע מה בשקף שתים עשרה ומה בשקף שלוש עשרה, ולא יודע למה האחד הוביל לשני.

מבחנים אוהבים את החיבורים האלה, כי שם נמצאת ההבנה. לכן שווה לעשות מהלך אחד בסוף כל נושא: לסגור את המצגת, ולספר בקול את קו הסיפור שלה בדקה וחצי. באיזו שאלה היא נפתחה, מה לא הסתדר, מה היה הפתרון, ומה הוא השאיר פתוח. אחר כך לפתוח ולבדוק מה נשמט.

אם קו הסיפור לא יוצא, זה סימן שעבדת עד כה על שקפים ולא על נושא. מפת מושגים על דף אחד פותרת את זה טוב, כי היא מכריחה לצייר את החיצים שהמצגת השמיטה.

שתי מצגות, שתי בעיות שונות

לא כל הדקים דומים, והעבודה הנדרשת תלויה בסוג.

דק רזה, כמה מילים בשקף ותרשים. הוא נראה פשוט, והוא הכי פחות עומד לבד, כי כמעט כל ההסבר נשאר בדיבור. כאן צריך מקור שני, ואין מה לנסות לעקוף את זה: ההקלטה אם יש, פרק מקביל בספר הקורס, חבר שהיה בשיעור, או שאלה בשעת הקבלה. אם פספסת את השיעור והדק רזה, אתה לא לומד ממנו, אתה מנחש ממנו. על השלמת שיעור כתבנו בנפרד.

דק צפוף, פסקאות שלמות בכל שקף. הוא נראה כמו ספר, ולכן קוראים אותו כמו ספר, וזאת המלכודת. הקריאה חלקה והתחושה היא שהכל מכוסה, אבל בדרך כלל חסרים בו דווקא התרגילים הפתורים והסדר שבו המרצה בנה את הרעיון. בנוסף, כשמייצאים מצגת כזאת ל-PDF, שקף שנבנה שכבה אחרי שכבה מגיע שטוח, וכל השלבים מופיעים יחד כאילו היו תמונה אחת. מי שלא היה בשיעור רואה את התוצאה בלי הסדר שהוביל אליה.

בשני המקרים התרופה אחת: להסביר בקול, להשלים בכתב, ולבדוק בשליפה. מה שמשתנה זה כמה מקור חיצוני תצטרך בדרך.

עשר דקות בזמן השיעור חוסכות שעה אחר כך

אם המצגת מתפרסמת לפני השיעור, יש מהלך קטן ששווה מאוד. אל תכתוב בזמן השיעור את מה שכבר מופיע על השקף. תכתוב רק את מה שהמרצה אומר ואין במצגת: את הדוגמה שהוא המציא על הלוח, את ההערה "זה בדיוק מה שנופלים עליו", את הניסוח שלו לשלב שבמצגת כתוב בשתי מילים.

ככה הדק יוצא מהשיעור כבר משלים, והעבודה שתוארה כאן מצטמצמת לשליפה. על מה שקורה בשיעור עצמו הרחבנו בללמוד משיעור.

לסיכום, סדר העבודה

• עברת על הדק וסימנת אילו שקפים שלמים ואילו רק כותרות.
• הסברת כל שקף מסומן בקול מתוך כיסוי, והשווית אחר כך.
• כתבת ליד השקף משפט או שניים במילים שלך, ולא בהעתקה.
• הפכת את הכותרות לשאלות וענית עליהן בלי להסתכל.
• בסוף הנושא סיפרת בקול את קו הסיפור של המצגת, בדקה וחצי.

כל השלבים האלה לוקחים יותר זמן מלעבור על הדק. זה גם כל העניין. השאלות במבחן יבקשו ממך להפיק את החומר, והדרך היחידה להתאמן על זה היא להפיק אותו מראש.

מקורות והרחבה

1. כשהשקף חוזר בכתב על מה שנאמר בקול Mayer, Multimedia Learning, 2nd ed., Cambridge University Press (2009), עקרון העודפות (redundancy principle). ההשוואה היא בין תרשים עם הסבר בקול לבין אותו תרשים עם הסבר בקול וגם בכתב, ולא בין מצגות רזות לצפופות.
2. הסבר עצמי בקול מול קריאה חוזרת Chi, de Leeuw, Chiu & LaVancher, "Eliciting Self-Explanations Improves Understanding," Cognitive Science (1994).
3. שליפה מול קריאה חוזרת שבוע אחרי Roediger & Karpicke, "Test-Enhanced Learning: Taking Memory Tests Improves Long-Term Retention," Psychological Science (2006).
4. ניסוח במילים שלך מול תמלול מילה במילה Mueller & Oppenheimer, "The Pen Is Mightier Than the Keyboard," Psychological Science (2014). נבדק על רישום הערות בזמן הרצאה, לא על למידה ממצגת אחריה.
5. הפער בין תחושת הלמידה ללמידה Bjork & Bjork, "Making Things Hard on Yourself, But in a Good Way" (2011).
6. דירוג התועלת של שיטות למידה Dunlosky, Rawson, Marsh, Nathan & Willingham, "Improving Students' Learning With Effective Learning Techniques," Psychological Science in the Public Interest (2013).

מה לקרוא אחר כך

שיטת למידה

ללמוד משיעור: איך להפוך הרצאה ללמידה

לקריאה ← שיטת למידה

אשליית ההבנה: איך לבדוק אם באמת הבנת

לקריאה ←