פספסתי שיעור: איך להשלים את החומר בלי סתם להעתיק מחברת

יש הרבה סיבות לפספס שיעור. מחלה, חג, יום שהתחלף בלוח הזמנים, או פשוט בוקר שלא היה בו כוח. ספטמבר ואוקטובר בישראל בנויים בדיוק ככה: כמה ימי לימודים, חופשה, עוד קצת לימודים, ושוב חופשה. השיעורים ממשיכים להצטבר גם כשלא היית שם.

השאלה היא מה עושים עם שיעור אחד חסר. רוב התלמידים עושים את הדבר המתבקש. משיגים מחברת של מישהו, מעתיקים, ומסמנים וי. זה נראה כמו הפתרון הכי הגיוני שיש, והוא כמעט לא משאיר עקבות בזיכרון.

המחברת שקיבלת חסרה יותר ממה שנדמה

מחקרים על רישום הערות בכיתה ובהרצאות מצאו שתלמידים רושמים רק חלק קטן מהרעיונות המרכזיים שנאמרו, לרוב הרבה פחות ממחצית. זה לא רשלנות. אי אפשר להקשיב, להבין ולתמלל בו זמנית, אז היד בוררת. מה שמגיע לדף הוא מה שהתלמיד הספיק לתפוס, בקיצורים שמובנים לו.

עכשיו תוסיף לזה את כל מה שקרה בשיעור ולא נכתב. ההסבר שהמורה נתן בעל פה בין שתי שורות. הדוגמה שהיא מחקה מהלוח אחרי דקה. השאלה שמישהו שאל, והתשובה ששינתה את התמונה. הרגע שבו המורה אמר "זה מה שחוזר במבחן". כל אלה לא נמצאים במחברת שקיבלת.

כשאתה מעתיק את הדף הזה, אתה מקבל שלד חלקי של שיעור, ומרגיש שקיבלת את השיעור עצמו.

למה ההעתקה מרגישה כמו למידה

ההעתקה נעימה. היד זזה, הדף מתמלא, ואחרי עשרים דקות יש תוצר שנראה כמו עבודה. אבל המילים עוברות דרך העין והיד וכמעט לא נוגעות בהבנה. אפשר להעתיק עמוד שלם על מלחמת העולם הראשונה ולא לדעת בסופו למה היא פרצה.

מעניין שדווקא במחקר על הערות מלאות יש בשורה טובה. עבודה של קנת קיוורה מ־1985 השוותה בין תלמידים שחזרו על ההערות הקצרות שלהם עצמם לבין תלמידים שחזרו על הערות מלאות ומסודרות של המרצה. מי שחזר על ההערות המלאות הצליח יותר בשאלות עובדתיות. כלומר חומר מסודר של מישהו אחר הוא נכס אמיתי, בתנאי אחד: שעושים איתו משהו. הערך נמצא בחזרה הפעילה, לא בהעתקה.

מחברת של מישהו אחר היא רשימת נושאים, לא שיעור. את השיעור אתה בונה מחדש בעצמך.

חמישה שלבים להשלים שיעור

1. תברר מה היה השיעור, לא רק מה נכתב בו

לפני שאתה קורא שורה אחת, תשיג משפט אחד: על מה עברו ומה היה אמור לצאת מזה. הודעה קצרה לחבר מספיקה. "על איזה נושא עברתם ואיזה עמודים בספר?" אם המורה מעלה מצגות או משימות לאתר הכיתה, תתחיל משם.

המשפט הזה שווה יותר משלושה עמודים מועתקים. הוא נותן לך מסגרת, ובלעדיה כל פרט חדש מרחף לבד.

2. תקרא את הנושא ממקור מלא

עכשיו קח את הנושא הזה, ולמד אותו ממקום שכתוב בו הכל: הספר, המצגת, ההקלטה של השיעור אם יש, או סרטון טוב באותו נושא. המחברת שקיבלת משנה תפקיד והופכת לתוכן עניינים. היא מראה לך מה נכלל בשיעור ובאיזה סדר, והמקור המלא ממלא את מה שחסר בה.

שים לב שאתה לומד נושא, לא משחזר שיעור. אתה לא צריך לשמוע את אותן בדיחות ולראות את אותו לוח. אתה צריך להבין את מה שהכיתה מבינה עכשיו.

3. תסגור הכל ותסביר בקול

זה השלב שקובע. סגור את הספר ואת המחברת, ותסביר את הנושא בקול, במשפטים שלמים, כאילו מולך יושב מישהו שלא היה בשיעור. שליפה מהראש בונה זיכרון חזק בהרבה מקריאה נוספת, וזה מהממצאים היציבים במחקר הלמידה. רודיגר וקרפיק הראו שתלמידים שתרגלו שליפה זכרו טוב יותר במבחן מאוחר מתלמידים שקראו את אותו חומר שוב.

כל מקום שבו אתה מגמגם, קופץ קדימה או משתמש במילה שאתה לא יודע להסביר, הוא בדיוק החלק שלא הושלם. תסמן אותו וחזור אליו במקור.

4. תפתור שאלה אחת מהשיעור

הסבר טוב עדיין לא מוכיח שאתה יודע לעשות. קח תרגיל אחד מהשיעור שפספסת, או שאלה אחת מהספר באותו נושא, ותפתור לבד עד הסוף. אם נתקעת, תפתח פתרון מלא ותסביר לעצמך כל צעד: למה עשו את זה, ולמה דווקא עכשיו.

ההסבר העצמי הזה הוא לא בזבוז זמן. צ'י ועמיתיה תיעדו ב־1989 סטודנטים שלמדו דוגמאות פתורות בפיזיקה תוך כדי חשיבה בקול. מי שנהג לעצור אחרי כל צעד ולשאול את עצמו למה עשו אותו, הצליח אחר כך יותר בבעיות חדשות. זה ממצא תצפיתי ולא ניסוי מבוקר, אבל הוא מצביע בדיוק על ההבדל בין לקרוא פתרון לבין לעבד אותו.

5. תרשום את מה שנשאר פתוח

בסוף התהליך יישארו נקודה או שתיים שלא הצלחת לסגור לבד. תרשום אותן במשפט מדויק, לא "לא הבנתי את הנושא" אלא "לא הבנתי למה מחליפים סימן בשלב הזה". שאלה מנוסחת כזאת לוקחת למורה חצי דקה לענות עליה בתחילת השיעור הבא.

מתי לעשות את זה, וכמה זמן זה לוקח

הכי חשוב הוא התזמון. תשלים בתוך יומיים או שלושה, לפני שהשיעור הבא נשען על מה שהחמצת. שיעור חסר אחד הוא פער קטן. שיעור חסר שכבר בנו עליו שניים נוספים הוא קיר.

מבחינת זמן, שיעור רגיל נסגר בשלושים עד ארבעים וחמש דקות בשיטה הזאת. זה בדרך כלל פחות ממה שלוקח להעתיק מחברת שלמה בכתב יד.

ותוסיף עוד חמש דקות כעבור כמה ימים: תסביר שוב את אותו נושא בקול, בלי לפתוח כלום. חזרה מפוזרת על פני כמה ימים מחזיקה הרבה יותר זמן מחזרה אחת ארוכה, וזה תקף גם להשלמה.

וכשפספסת שבוע שלם

אחרי היעדרות ארוכה הפיתוי הוא להתחיל מהשיעור הראשון שהחמצת ולהתקדם לפי הסדר. זו בדרך כלל טעות, כי הסדר הכרונולוגי לא מסמן מה דחוף.

תשאל שאלה אחת: על מה נשענים השיעורים של השבוע הקרוב? הנושא הזה עולה ראשון, גם אם הוא היה ביום חמישי. אחריו הנושאים שמופיעים בשאלות המבחן. מה שנשאר בסוף הוא לפעמים שיעור שאפשר להשאיר חלקי, ולחזור אליו בחזרה הגדולה לפני המבחן.

ותהיה כן עם עצמך לגבי הקצב. נושא אחד לישיבה, מהתחלה ועד ההסבר בקול, עדיף על חמישה נושאים שעברת עליהם בעיניים בערב אחד. אחרי שבוע היעדרות רוב האנשים מנסים להדביק הכל ביום, ונשארים עם תחושה מטושטשת שהם קצת מכירים חמישה נושאים ולא יודעים אף אחד.

מקורות והרחבה

1. שלמות ההערות וחזרה על הערות מלאות Kiewra, "Students' Note-Taking Behaviors and the Efficacy of Providing the Instructor's Notes for Review," Contemporary Educational Psychology (1985).
2. אפקט השליפה Roediger & Karpicke, "Test-Enhanced Learning: Taking Memory Tests Improves Long-Term Retention," Psychological Science (2006).
3. הסבר עצמי על דוגמאות פתורות Chi, Bassok, Lewis, Reimann & Glaser, "Self-Explanations: How Students Study and Use Examples in Learning to Solve Problems," Cognitive Science (1989).
4. פיזור חזרות Cepeda, Pashler, Vul, Wixted & Rohrer, "Distributed Practice in Verbal Recall Tasks: A Review and Quantitative Synthesis," Psychological Bulletin (2006).

מה לקרוא אחר כך

שיטת למידה

כשחסר הבסיס: איך ללמוד כשהחומר בנוי על מה שלא למדת

לקריאה ← שיטת למידה

רישום הערות: למה לרשום הכל לא עוזר

לקריאה ←