ללמוד משיעור: למה לשבת ולהקשיב לא מספיק, ואיך להפוך הרצאה ללמידה

רוב התלמידים והסטודנטים מתייחסים להרצאה כמו לצפייה בסרטון: מגיעים, יושבים, מקשיבים, הולכים. זה מרגיש כמו למידה כי ההסבר ברור ברגע שאתה שומע אותו. אבל מחקרים מראים שבלי פעולה אקטיבית מצד השומע, רוב מה שנאמר בהרצאה נשכח תוך יומיים.

מחקרים של קנת' קיוויאנד וניל דובואה הראו שסטודנטים ששמעו הרצאה בלי לעשות איתה משהו זכרו פחות משמעותית מסטודנטים שכתבו הערות ואז חזרו עליהן. החלק המעניין: גם הכתיבה לבד לא הספיקה. מה שהיה הכי יעיל הוא השילוב של כתיבה בזמן ההרצאה וחזרה אחריה.

למה הקשבה מרגישה כמו למידה (אבל לא)

כשמרצה טוב מסביר משהו, ההסבר הגיוני. המוח עוקב, מבין כל צעד, ומפרש את ההבנה הזו כ"אני יודע את זה". זו אשליית ההבנה: ההרגשה שמשהו ברור כשמישהו מסביר אותו לא אומרת שאתה תצליח לשחזר אותו לבד.

זה עובד בדיוק כמו עם סרטוני הסבר ביוטיוב. כל עוד מישהו אחר מוביל את השיחה, אתה רק עוקב. המוח לא צריך לעבוד קשה, ולכן הוא לא בונה מסלולי זיכרון חזקים. ברגע שאתה צריך לשלוף את המידע הזה לבד, בלי מרצה ובלי מצגת, מתגלה מה באמת נשאר.

מה לעשות לפני השיעור

זה הצעד שרוב האנשים מדלגים עליו, ודווקא הוא עושה את ההבדל הגדול.

שיטה שנקראת Just-in-Time Teaching, שפותחה על ידי גרג נובאק ועמיתיו, הראתה שסטודנטים שהגיעו לשיעור אחרי הכנה קצרה הבינו יותר, שאלו שאלות טובות יותר, וזכרו חומר טוב יותר. ההכנה לא חייבת להיות ארוכה. עשר דקות מספיקות.

מה לעשות: לפני השיעור, תעיף מבט על כותרות הנושא. אם יש מצגת או סילבוס, תקרא את הכותרות ותשאל את עצמך: "מה אני כבר יודע על זה? מה לא ברור לי?" זה הכל. המטרה היא לא ללמוד את החומר מראש, אלא לבנות שלד שההרצאה תמלא.

מה לעשות בזמן השיעור

הנקודה המרכזית: אל תנסה לכתוב הכל. ההעתקה המילולית מפנה את כל תשומת הלב לתעתוק ולא משאירה מקום לעיבוד. קיוויאנד הראה שסטודנטים שכתבו פחות אבל במילים שלהם זכרו טוב יותר מאלה שתיעתקו כל מילה.

במקום להעתיק, עשה שלושה דברים:

• תרשום את הנקודה המרכזית של כל קטע, לא את כל הפרטים. שאל את עצמך: "מה העיקר של מה שהמרצה אומר עכשיו?" וכתוב את זה בניסוח שלך. משפט אחד, לא פסקה.
• סמן את מה שלא ברור. סימן שאלה בצד, או מילה עם עיגול. אל תנסה לפתור את זה באמצע ההרצאה. רק סמן, כדי שתדע לחזור לזה.
• נסה לזהות את המבנה. רוב ההרצאות בנויות: יש רעיון מרכזי, יש דוגמאות שתומכות בו, ויש מסקנה. אם אתה מזהה את המבנה, אתה לא רק שומע עובדות. אתה רואה איך הן מתחברות.

מה לעשות אחרי השיעור

כאן קורה רוב הלמידה, ופה רוב האנשים עוצרים.

מחקר של בלייט משנות ה-70 כבר הראה שמה שנשאר מהרצאה צונח בחדות אחרי 24 שעות. ללא חזרה, בתוך יומיים נשאר פחות מחצי. אבל חזרה קצרה בסוף אותו יום עוצרת את הנפילה באופן משמעותי.

מה לעשות בעשר הדקות שאחרי השיעור (או לכל המאוחר באותו ערב):

1. סגור את המחברת ותנסה להסביר לעצמך מה היה בשיעור. לא לקרוא את מה שכתבת. להסביר, מהראש, במילים שלך. מה היו שני הדברים העיקריים שהמרצה אמר? למה הם חשובים?
2. פתח את המחברת ותשווה. מה זכרת נכון? מה שכחת? מה הפתיע אותך? הנקודות שנעלמו הן בדיוק הנקודות שצריך לחזור עליהן.
3. טפל בסימני השאלה. אם סימנת משהו שלא הבנת, עכשיו הזמן לחפש את התשובה: בספר, במצגת, או בשאלה לחבר. אל תשאיר חורים פתוחים, כי הם גדלים.

הטעות של "אני אלמד מהמצגת אחר כך"

יש סטודנטים שמחליטים מראש לא להתאמץ בהרצאה. המצגת עולה לאתר הקורס, אפשר ללמוד ממנה בבית. אז למה לטרוח?

הבעיה היא שמצגת בלי ההרצאה זה כמו תשבץ בלי רמזים. המצגת מכילה כותרות ונקודות, אבל הנימוקים, הדוגמאות והקשרים שהמרצה בנה בזמן אמת לא כתובים שם. מי שלא היה בשיעור צריך להמציא את הקשרים האלה מאפס, ולרוב פשוט משנן את השקפים בלי להבין.

הכיוון ההפוך עובד הרבה יותר טוב: תהיה בשיעור, תקשיב באופן פעיל, ותשתמש במצגת אחר כך רק כדי להשלים מה שלא הספקת לכתוב.

מה לגבי הקלטות

הרבה סטודנטים מקליטים הרצאות. זה מרגיע לדעת שהכל שמור, אבל מחקרים מצביעים על בעיה: עצם הידיעה שההרצאה מוקלטת גורמת לחלק מהסטודנטים להתאמץ פחות בזמן השיעור. ההקלטה הופכת לרשת ביטחון שמפחיתה את ההקשבה הפעילה.

אם אתה מקליט, תעשה את זה רק כגיבוי. תתנהג בשיעור כאילו אין הקלטה. ואם אתה חוזר להקלטה, אל תשמע את הכל מחדש. תחפש את הקטע הספציפי שלא הבנת, תשמע אותו, ותסגור.

הפסקה בהרצאה ארוכה

אם השיעור ארוך (שעה ומעלה), הקשב לרגע שבו אתה מרגיש שהראש "מנתק". זה קורה לכולם. הזמן המדויק משתנה בין אנשים ובין סוגי שיעורים, אבל רוב הסטודנטים מרגישים ירידה בריכוז מתישהו במהלך הרצאה ארוכה.

ברגע שזה קורה, אל תילחם בזה. תעשה מיקרו-הפסקה של 30 שניות: תוריד את העט, תיקח נשימה, ותגיד לעצמך במילה אחת מה הנקודה האחרונה שהמרצה אמר. זה מאפס את הריכוז.

בתיכון זה עובד אותו דבר

כל מה שנאמר כאן תקף גם לשיעורים בתיכון, לא רק להרצאות באוניברסיטה. ההבדל היחיד הוא שבתיכון השיעורים בדרך כלל קצרים יותר ויש יותר אינטראקציה עם המורה. אבל העיקרון זהה: מי שרק יושב ומקשיב ייצא מהשיעור עם פחות ממי שעשה משהו עם מה ששמע.

גם אם אין לך מצגת מראש, אתה יכול להציץ בתוכן העניינים של הספר ולראות מה הנושא הבא. שתי דקות לפני השיעור מספיקות כדי לבנות ציפייה. וחמש דקות אחרי השיעור, לפני שנכנסים לשיעור הבא, מספיקות כדי לשלוף את העיקר מהראש ולרשום אותו.

מקורות והרחבה

1. רישום הערות בהרצאה: קידוד ואחסון Kiewra, K. A. (1989). "A review of note-taking: The encoding-storage paradigm and beyond," Educational Psychology Review, 1(2), 147-172.
2. פונקציות ושיטות ברישום הערות Kiewra, K. A. & DuBois, N. F. (1991). "Note-Taking Functions and Techniques," Journal of Educational Psychology, 83(2), 240-245.
3. הכנה לפני שיעור Novak, G. M. et al. (1999). Just-in-Time Teaching: Blending Active Learning with Web Technology. Prentice Hall.
4. שכחה מהרצאות Bligh, D. A. (2000). What's the Use of Lectures? Jossey-Bass (originally 1971).

מה לקרוא אחר כך

שיטת למידה

רישום הערות: למה לרשום הכל לא עוזר

לקריאה ← שיטת למידה

ריכוז בלמידה: למה הראש בורח ומה באמת עוזר

לקריאה ←