תרגול שעובד: למה לפתור עוד שאלה לא מספיק, ואיך באמת ללמוד מתרגילים

רוב התלמידים מתרגלים ככה: פותרים שאלה, מסתכלים בפתרון, רואים אם הם צדקו. אם כן, ממשיכים. אם לא, קוראים את הפתרון הנכון, אומרים "אה, ברור", וממשיכים. אחרי ערב שלם של תרגול, יש תחושה של התקדמות. פתרת הרבה. עשית עבודה.

אבל התחושה הזו מטעה. לקרוא פתרון ולהבין אותו זה לא אותו דבר כמו לדעת לפתור שאלה דומה לבד. הבנה בזמן קריאה היא קלה. הבנה בזמן פתרון, בלי עזרה, היא קשה. והמבחן דורש את הסוג השני.

תרגול שקט ותרגול רועש

מיכלין צ'י, חוקרת מדעי הלמידה, חקרה את ההבדל בין תלמידים שלומדים מתרגילים טוב לבין כאלה שלומדים מהם בינוני. היא מצאה שהתלמידים הטובים עושים דבר אחד שהאחרים לא עושים: הם מסבירים לעצמם כל צעד.

במחקר שלה מ-1989, צ'י נתנה לסטודנטים בפיזיקה ללמוד מתוך דוגמאות פתורות. חלק מהסטודנטים קראו את הדוגמאות בשקט, צעד אחרי צעד. סטודנטים אחרים עצרו אחרי כל צעד ושאלו את עצמם: למה עשו את זה? מה הצעד הזה משיג? איך הוא מתחבר לצעד הקודם?

הסטודנטים שהסבירו לעצמם הצליחו לפתור בעיות חדשות פי שניים וחצי יותר מאלה שקראו בלי לעצור. אותו חומר. אותו זמן. ההבדל היחיד: מה קרה בראש בזמן הקריאה.

צ'י קראה לזה "אפקט ההסבר העצמי" (self-explanation effect). הרעיון פשוט: כשאתה מסביר לעצמך למה צעד מסוים עובד, המוח בונה הבנה. כשאתה קורא בלי לעצור, המוח מזהה את הצעדים בלי להבין אותם באמת.

למה "בדקתי ולא הצלחתי" לא מספיק

בואו נסתכל על מה שקורה כשתלמיד טיפוסי בודק תשובה שהוא טעה בה.

הוא פותח את הפתרון. קורא אותו. מגיע לצעד שבו הוא טעה. אומר "אה, שכחתי את הנוסחה הזו" או "אה, לא ראיתי שזה שלילי". סוגר את הדף. עובר לשאלה הבאה.

מה חסר פה? הוא מעולם לא שאל את עצמו למה הנוסחה הזו רלוונטית דווקא פה. הוא לא שאל מה בשאלה היה צריך להדליק לו נורה שצריך להשתמש בה. הוא לא שאל מה המבנה של השאלה הזו שעושה אותה שונה מהשאלה הקודמת. הוא תיקן את הסימפטום ולא את ההבנה.

ארבעה צעדים לתרגול שבונה הבנה

1. נסה לפתור לפני שאתה קורא את הפתרון

זה נשמע מובן מאליו, אבל הרבה תלמידים מדלגים על הצעד הזה. הם קוראים שאלה, מרגישים שהיא קשה, ומיד מציצים בפתרון "כדי להבין את הכיוון". ברגע שקראת את הפתרון, המוח כבר יודע לאן זה הולך. הניסיון "לפתור לבד" אחרי זה הוא אשליה.

גם אם אתה נתקע אחרי שלוש דקות ולא מגיע לשום מקום, הנסיון עצמו עוזר. מוח שנאבק בשאלה ונכשל מוכן יותר לקלוט את הפתרון כשהוא סוף סוף רואה אותו. מחקרי שליפה מראים שהמאמץ הכושל הזה מחזק את הזיכרון יותר מקריאה קלה שמצליחה.

2. אחרי כל צעד בפתרון, שאל "למה"

בין אם פתרת נכון ובין אם קראת את הפתרון, עצור אחרי כל צעד ותשאל: למה דווקא ככה? מה הייתי צריך לזהות בשאלה כדי לדעת שצריך את הצעד הזה? מה היה קורה אם הייתי עושה אחרת?

זה הצעד של צ'י. זה מה שמבדיל בין תלמיד שפותר שלושים שאלות ולומד מהן, לבין תלמיד שפותר שלושים שאלות ונשאר באותו מקום.

3. נסח את העיקרון, לא רק את הצעדים

אחרי שעברת על פתרון, עצור ונסח במשפט אחד: מה הרעיון המרכזי שמפעיל את הפתרון? לא "מחשבים את הנגזרת ומשווים לאפס", אלא "כשמחפשים מקסימום, הנגזרת עוברת מחיובי לשלילי בנקודה הזו". לא מתכון. עיקרון.

כשאתה מנסח עיקרון, אתה בונה משהו שאפשר להעביר לשאלות אחרות. מתכון עובד רק על שאלות זהות. עיקרון עובד על שאלות דומות.

4. פתור שאלה דומה מיד

אחרי שהבנת פתרון ונסחת את העיקרון, חפש שאלה דומה ופתור אותה. לא מחר. עכשיו. בזמן שהעיקרון עדיין טרי. אם אתה מצליח לפתור אותה לבד, ההבנה התגבשה. אם אתה נתקע שוב, חזור לצעד 2.

אריקסון, החוקר שטבע את המונח "תרגול מכוון" (deliberate practice), הדגיש שתרגול שמשפר ביצועים הוא תמיד ממוקד: לא חזרה על מה שכבר יודעים, אלא עבודה בדיוק על מה שעדיין קשה. השאלה הדומה היא המבחן. אם היא קלה, אתה מוכן להתקדם. אם לא, מצאת בדיוק מה עוד צריך עבודה.

כמה שאלות באמת צריך לפתור

התשובה הקצרה: פחות ממה שאתה חושב, אם אתה מתרגל נכון.

תלמיד שפותר עשר שאלות ומסביר לעצמו כל צעד ילמד יותר מתלמיד שפותר ארבעים שאלות ורק בודק תשובות. זה לא ניחוש. צ'י הראתה את זה בנתונים: הסטודנטים שעצרו להסביר לעצמם השקיעו יותר זמן בכל שאלה, אבל הצליחו יותר בשאלות חדשות שמעולם לא ראו.

הסיבה: פתרון מהיר של הרבה שאלות בונה זיהוי של תבניות ספציפיות. הסבר עצמי בונה הבנה של עקרונות. בבחינה, השאלות כמעט אף פעם לא זהות למה שתרגלת. הן דומות. ודומה מספיק רק אם הבנת את העיקרון, לא רק את המתכון.

הטעות של "אני כבר מבין, אני פשוט צריך עוד תרגול"

יש משפט שתלמידים אומרים לעצמם הרבה: "אני מבין את החומר, אני פשוט צריך להתאמן עוד." לפעמים זה נכון. אבל הרבה פעמים, מה שנראה כמו חוסר תרגול הוא בעצם חוסר הבנה שמסתתר מאחורי תחושת היכרות.

הדרך לבדוק: נסה להסביר את הפתרון לשאלה שפתרת נכון, מההתחלה, בלי להסתכל. לא רק לעשות את הצעדים. להסביר למה כל צעד הגיוני. אם אתה מצליח, באמת הבנת. אם אתה מגמגם באמצע, יש פער שעוד שאלות לא יסגרו. רק הבנה תסגור אותו.

תרגול לפסיכומטרי ולבגרויות

בהכנה לפסיכומטרי ולבגרויות, רוב הזמן הולך על פתרון שאלות מתוך מבחנים קודמים. זו שיטה טובה, בתנאי שהתרגול הוא תרגול אמיתי ולא סתם עבודת שורה.

במקום לשבת ערב שלם ולפתור מבחן שלם ברצף, נסה גישה אחרת:

• פתור חמש שאלות. אחרי כל שאלה, עצור ושאל: מה העיקרון פה? איך הייתי מזהה שאלה מהסוג הזה?
• אחרי שאלה שטעית בה, אל תסתפק בקריאת הפתרון. חפש שאלה נוספת מאותו סוג ופתור אותה.
• בסוף הערב, קח שלוש שאלות שטעית בהן, ונסה להסביר את הפתרון בקול, מההתחלה, בלי להסתכל.

ערב כזה ייתן לך פחות שאלות פתורות, אבל הרבה יותר הבנה. ובמבחן, הבנה היא מה שסוגר שאלות שלא ראית.

מקורות והרחבה

1. אפקט ההסבר העצמי Chi, Bassok, Lewis, Reimann & Glaser, "Self-explanations: How students study and use examples in learning to solve problems," Cognitive Science (1989).
2. תרגול מכוון Ericsson, Krampe & Tesch-Römer, "The role of deliberate practice in the acquisition of expert performance," Psychological Review (1993).
3. למידה מדוגמאות פתורות Renkl, "Toward an instructionally oriented theory of example-based learning," Cognitive Science (2014).

מה לקרוא אחר כך

למידה למבחן

תבחן את עצמך: למה מבחן לדוגמה שווה יותר מעוד שעה של סיכומים

לקריאה ← שיטת למידה

טעויות בלמידה: למה דווקא התשובה הלא נכונה מחזקת את הזיכרון

לקריאה ←