שיעורי בית: איך להפוך שעה של מטלות לתרגול שנשאר

שיעורי בית הם פעולת הלמידה הכי נפוצה שיש. תלמיד ממוצע יעשה אותם אלפי פעמים לאורך שתים עשרה שנות לימוד, וכמעט אף אחד לא עוצר לשאול מה בדיוק אמור לקרות שם. הנחת היסוד היא שההספק הוא העיקר: אם סיימת את כל השאלות, עשית את העבודה.

המחקר מספר סיפור אחר, והוא מעניין יותר.

מה נמצא במחקר על שיעורי בית

הסקירה המצוטטת ביותר בתחום היא של קופר, רובינסון ופטאל משנת 2006, שסיכמה מחקרים משנת 1987 ועד 2003. הם מצאו קשר חיובי עקבי למדי בין שיעורי בית להישגים, אבל עם פער גדול בין הגילים: הקשר חזק בהרבה בכיתות ז' עד י"ב מאשר בכיתות הנמוכות. בכיתות היסודי, הקשר בין הזמן שהושקע בשיעורי בית לבין ההישגים היה קרוב לאפס.

חשוב לומר מה זה אומר ומה זה לא אומר. מדובר בקשרי מתאם ברובם, כלומר בתצפית על מי שעשה יותר ומי שהשיג יותר, ולא בהוכחה שהאחד גורם לשני. תלמיד שמשקיע יותר בשיעורי בית שונה ממילא בדברים נוספים.

הממצא שמשנה את אופן העבודה מגיע ממקום אחר. אולריך טראוטוויין פירק ב-2007 את המושג "שיעורי בית" לשלושה דברים נפרדים: כמה זמן ישבת, באיזו תדירות מקבלים משימות, וכמה מאמץ השקעת בפועל. בנתונים שבדק, על שיעורי בית במתמטיקה, התדירות והמאמץ ניבאו הישגים. הזמן עצמו לא הוסיף כוח ניבוי משל עצמו. טראוטוויין קרא לזה פרדוקס זמן שיעורי הבית. גם כאן מדובר בניבוי ולא בסיבתיות, והבדיקה נעשתה במקצוע אחד.

המסקנה המעשית פשוטה. "ישבתי שעתיים" הוא מדד חלש למה שקרה באותו ערב.

ההבדל בין להשלים מטלה לבין לתרגל

קח את הערב הרגיל. מגיעים לשאלה, מסתכלים על התרגיל הפתור מהשיעור, ומחקים אותו שורה אחרי שורה עם מספרים אחרים. זה עובד. התשובה יוצאת נכונה. היד עשתה את העבודה, והזיכרון כמעט לא נגע בה.

לפתור ליד הדוגמה זה זיהוי. אתה מזהה איזה שלב בא עכשיו כי הוא מונח מולך. לפתור בלי הדוגמה זו שליפה. אתה צריך להוציא את השלב מהראש, וזה בדיוק מה שהמבחן ידרוש.

ההבדל בין השניים לא מורגש בזמן אמת, וזו הבעיה. פתרון שזורם מרגיש כמו שליטה בחומר. אשליית ההבנה הזאת חזקה במיוחד בתרגילים, כי יש תוצאה נכונה בסוף והיא מאשרת לך שהכל בסדר. שבועיים אחר כך, מול אותה שאלה בלי הדוגמה, מגלים שמה שנשמר היה מסלול העתקה.

אותו היגיון תקף כשלומדים מפתרון מלא. פתרון שקוראים אותו נשאר אצל מי שכתב אותו.

אותן עשר שאלות, בשני ערבים

ב-2006 ערכו דאג רוהרר וקלי טיילור ניסוי שכדאי להכיר. סטודנטים למדו פרוצדורה מתמטית אחת ותרגלו עליה עשר שאלות. חלקם פתרו את כל העשר במפגש אחד. חלקם פתרו את אותן עשר שאלות בדיוק, מחולקות לשני מפגשים במרחק שבוע.

שבוע אחרי, לא היה הבדל בין הקבוצות. ארבעה שבועות אחרי, הציון של הקבוצה שפיזרה היה קרוב לכפול. אותה כמות שאלות, אותה כמות זמן, סדר אחר.

בניסוי השני שלהם הם בדקו את הכיוון ההפוך. סטודנטים פתרו שלוש שאלות או תשע שאלות באותו מפגש, מיד אחרי הלימוד. שש השאלות הנוספות לא שינו את הציון, לא אחרי שבוע ולא אחרי ארבעה שבועות.

שני הממצאים יחד אומרים דבר אחד: מה שמחזיק חומר לאורך זמן הוא הפיזור, ולא התוספת באותו ערב.

כדאי לדעת גם את גבולות הממצא. מדובר בפרוצדורה אחת, אצל סטודנטים, בתנאי מחקר מסודרים. זה לא מודד שנה שלמה של מתמטיקה בכיתה. מה שאפשר לקחת מזה היא הצורה, לא המספרים.

ובכל זאת, זה השינוי הכי זול שקיים בשיעורי בית, והוא לא דורש לוותר על אף שאלה. פתור הערב את כל מה שצריך להגיש, וסמן לעצמך שתיים מהשאלות. בעוד יומיים פתור את השתיים האלה שוב, בלי להציץ במה שכתבת. חמש דקות, ולפי שני הניסויים האלה הן עושות לזיכרון יותר מעוד שאלה חדשה באותו ערב. זה כל הפיזור שצריך.

ארבעה שינויים בשעה שאתה כבר יושב בה

1. התחל סגור

לפני כל שאלה חדשה, בלי להציץ, אמור בקול מה שואלים כאן ואיזו דרך מתאימה. עשר שניות. אם יצאה לך תשובה, תמשיך כרגיל. אם לא יצאה, סמן את השאלה הזאת בעיגול. היא מסמנת חור בהבנה, והיא שווה חזרה.

2. אל תשאיר את הדוגמה פתוחה

קרא את התרגיל הפתור פעם אחת, סגור אותו, ופתור. אם נתקעת, פתח וקרא רק את השלב שנתקעת בו, סגור שוב, וחזור להתחלה של השאלה. זה איטי יותר בהתחלה, ואחרי שלוש או ארבע שאלות זה מתיישר.

3. השאר שתיים לעוד יומיים

כשהכל מוגש מחר בבוקר אין ברירה, וצריך לסיים הערב. אבל ברוב המקצועות הנושא ממשיך עוד כמה שיעורים, ואפשר לקחת שתיים מהשאלות של הערב ולפתור אותן שוב בעוד יומיים, בלי להציץ במה שכתבת בפעם הראשונה. שתי שאלות. חמש דקות.

4. סגור הכל, והסבר אחת בקול

בסוף הערב, בחר שאלה אחת שפתרת ותאר בקול איך פתרת אותה ולמה דווקא ככה. בלי להסתכל. רוב האנשים מגלים כאן שהם יודעים לבצע את הצעדים ולא יודעים להסביר למה הם נכונים. הבדיקה הזאת מפרידה בין תרגול לבין עבודת שורה, והפער שהיא חושפת הוא בדיוק מה שהשאלה הבאה במבחן תיגע בו.

כשאין זמן לכל השאלות

לפעמים באמת אין שעה פנויה. אז עדיף לפתור שתי שאלות כמו שצריך, סגור, מהראש, מאשר לעבור על שמונה בהעתקה. ההספק ייראה קטן יותר במחברת, ומה שנשאר בראש יהיה גדול יותר.

לגבי העתקה מחבר לפני השיעור, שווה להיות ישרים. זה פותר בעיה אחת, שהיא מחברת מלאה, ולא נוגע בבעיה השנייה. דף מועתק נותן לך עמוד לחזור אליו ולא נותן שום עקבה בזיכרון. אם אתה מעתיק, לפחות סמן לעצמך אילו שאלות לא ידעת, כדי שתדע לאן לחזור.

ואם לא הצלחת להתחיל אף שאלה, זה לא ערב מבוזבז. זה המידע הכי שימושי שיצא ממנו. רשום במדויק איפה זה נשבר, באיזה שלב ובאיזה סוג תרגיל, ותביא את זה למורה בניסוח הזה. שאלה ממוקדת מקבלת תשובה ממוקדת.

אז כמה זמן זה אמור לקחת

השאלה הזאת חוזרת אצל כל תלמיד והורה, והתשובה הכנה היא שאין מספר אחד. המחקר גם לא מצביע על מספר כזה, ואצל טראוטוויין הזמן היה דווקא המנבא החלש מבין השלושה.

שאלה טובה יותר לסוף הערב: כמה שאלות פתרתי מהראש, בלי שהדוגמה פתוחה לידי. אם התשובה היא אפס, השעה עברה על העתקה, ואפשר לקבל יותר מאותה שעה בדיוק.

מקורות והרחבה

1. שיעורי בית והישגים, לפי גיל Cooper, Robinson & Patall, "Does Homework Improve Academic Achievement? A Synthesis of Research, 1987-2003," Review of Educational Research 76(1) (2006), 1-62. ממצאים מתאמיים ברובם.
2. זמן מול מאמץ ותדירות Trautwein, "The homework-achievement relation reconsidered: Differentiating homework time, homework frequency, and homework effort," Learning and Instruction 17(3) (2007), 372-388.
3. פיזור תרגילים מול תוספת תרגילים Rohrer & Taylor, "The effects of overlearning and distributed practise on the retention of mathematics knowledge," Applied Cognitive Psychology 20(9) (2006), 1209-1224.
4. שליפה מול חזרה פסיבית Karpicke & Roediger, "The Critical Importance of Retrieval for Learning," Science 319 (2008), 966-968.

מה לקרוא אחר כך

שיטת למידה

תרגול שעובד: איך באמת ללמוד מתרגילים

לקריאה ← שיטת למידה

למידה מפוזרת: למה עדיף מעט כל יום

לקריאה ←