לבקש עזרה: איך לשאול שאלה שבאמת מוציאה אותך מהתקיעות

השנה בדיוק התחילה. יש מורים חדשים ונושאים שעוד לא הספיקו להסתבך. זה הזמן הכי זול בשנה להרים יד, כי הפער עדיין קטן. חודשיים אחרי, אותה שאלה כבר גוררת אחריה שלושה נושאים שנבנו עליה, וקשה בהרבה לשאול אותה.

ובכל זאת, רוב התלמידים לא שואלים. וגם מי ששואל, לרוב שואל שאלה שלא יכולה לעזור לו.

למה כל כך קשה להרים יד

אליסון ראיין ופול פינטריץ' בדקו את זה ב-1997 אצל מאתיים ושלושה תלמידי כיתות ז' ו-ח' בשיעורי מתמטיקה. הם שאלו אותם מה הם חושבים על בקשת עזרה, ומה הם עושים בפועל כשהם נתקעים. מה שחזר בנתונים היה ברור: תלמידים שחששו איך המורה והכיתה ישפטו את היכולת שלהם נטו יותר להימנע מלשאול. מה שהכריע היה איך התלמיד תפס את המחיר של השאלה, יותר מאשר כמה החומר היה קשה לו.

שווה לעצור על זה רגע, כי ההיגיון כאן הפוך. מי שמרגיש שהשאלה תסגיר אותו שותק, וממשיך לשבת עם אותו חור. השאלה שנחסכה לא חסכה כלום. היא רק דחתה את הרגע שבו החור יתגלה, למבחן.

ויש כאן משהו מנחם. החשש הזה כל כך נפוץ שהוא כמעט תיאור של הכיתה, לא של תלמיד מסוים. השקט בכיתה אחרי "יש שאלות?" הוא לא סימן שכולם הבינו. הוא סימן שכולם חושבים שכולם הבינו.

שני סוגי שאלות, ורק אחד מהם מלמד

שרון נלסון לה גאל הציעה ב-1981 הבחנה שנשארה מאז בלב המחקר על בקשת עזרה. יש שאלה שמטרתה לגמור את המשימה, ויש שאלה שמטרתה להצליח לבד בפעם הבאה. הראשונה נקראת בספרות בקשת עזרה מבצעת: תגיד לי מה התשובה, תשלח לי את הפתרון. השנייה נקראת בקשת עזרה מסתגלת: תן לי את המינימום שיאפשר לי להמשיך מכאן בעצמי.

שתיהן ייראו בדיוק אותו דבר מבחוץ. שתיהן ייגמרו בסעיף פתור. ההבדל מתגלה שבועיים אחרי, כשאותו סוג של שאלה מופיע במבחן.

קרבניק וקנאפ הראו ב-1991 שסטודנטים שנוטים לבקש עזרה מהסוג המסתגל הם גם אלה שמשתמשים יותר באסטרטגיות למידה אחרות. בקשת עזרה כזו לא מחליפה למידה עצמאית, היא חלק ממנה. היא מהלך של מי שמנהל את הלמידה שלו, לא של מי שמוותר עליה.

שאלה טובה לא מבקשת את התשובה. היא מבקשת את החלק החסר שיאפשר לך להגיע לתשובה בעצמך.

לפני ששואלים: תמצא איפה בדיוק זה נשבר

"לא הבנתי את הנושא" היא בקשה להסבר מחדש של כל הנושא. אם ההסבר הראשון לא עבד, הסיכוי שאותו הסבר בקול רם יותר יעבוד הוא נמוך. בנוסף, אתה מקבל עשר דקות שרובן מכסות דברים שכבר ידעת, והחור הספציפי נשאר במקומו.

לכן הצעד הראשון קורה עוד לפני שפותחים את הפה. ספר לעצמך את הדרך, בקול, מההתחלה: מה השאלה מבקשת, מה עשית, למה עשית את זה, ואיפה הרגליים נעצרו. הנקודה שבה אתה מגמגם היא השאלה שלך.

מיכלין צ'י ועמיתיה צפו ב-1989 בסטודנטים שלומדים מדוגמאות פתורות בפיזיקה. הסטודנטים שהצליחו יותר היו אלה שעצרו אחרי כל שלב והסבירו לעצמם למה הוא נעשה. זה ממצא תצפיתי ולא ניסוי מבוקר, והוא מצביע בדיוק על מה שקורה כאן: ההסבר לעצמך עושה שני דברים בבת אחת. הוא מלמד אותך, והוא מצביע על המקום שאתה צריך לשאול עליו.

מבנה של שאלה שעובדת

שלושה משפטים, בסדר הזה:

• מה אני מנסה לעשות. "אני צריך למצוא את הזווית בין הישר למישור."
• עד לאן הגעתי. "מצאתי את הווקטור המנחה ואת הנורמל, וזה הגיוני לי."
• איפה זה נשבר, ומה ניסיתי. "אני לא מבין למה מחסירים מתשעים מעלות. ניסיתי לצייר את זה ויצא לי הפוך."

שאלה כזו לוקחת חצי דקה לנסח ומקבלת תשובה של דקה, במקום הרצאה של עשר. היא גם מראה למי שעונה לך בדיוק מה כבר יושב, כך שהוא לא מתחיל מאפס ולא מדלג על מה שחסר.

ועוד משפט אחד ששווה להוסיף בסוף, במיוחד כשמדובר בתרגיל: "אל תיתן לי את התשובה, תגיד לי איזה כלל אני מפספס." זה הופך את הבקשה מהסוג הראשון לסוג השני. רוב האנשים ישמחו לענות ככה, הם פשוט לא ידעו שזה מה שרצית.

ממי לבקש, ומתי

לכל מקור עזרה יש נקודת חוזק אחרת, ושווה להתאים בין השאלה לכתובת.

• המורה, אחרי השיעור. הכתובת הכי טובה לשאלות "למה זה ככה", והמחיר החברתי שם נמוך מאשר באמצע הכיתה. שתי דקות ליד השולחן שוות לפעמים שעה בבית.
• חבר מהכיתה. מי שלמד את החומר לפני שבוע זוכר איפה הוא עצמו נתקע, ולכן קולע לנקודה מהר. גם עבורו זה לא בזבוז, כי מי שמסביר לומד מההסבר.
• קבוצת הוואטסאפ. טובה לשאלות טכניות קצרות, למשל מה בדיוק נכלל במבחן. פחות טובה לשאלת הבנה, כי מה שחוזר משם הוא בדרך כלל צילום של פתרון.
• כלי AI. זמין תמיד, אף פעם לא שופט אותך, ועונה מיד. בדיוק בגלל זה קל מאוד ליפול איתו לבקשה מהסוג המבצע: אתה מדביק את השאלה, מקבל פתרון מסודר, מרגיש שהבנת וממשיך. אם אתה משתמש בו, בקש ממנו רמז אחד ולא פתרון, ואז נסה לבד. ואחרי שהצלחת, תסביר את הפתרון במילים שלך בלי להסתכל.

הכלל הפשוט: ככל שהעזרה מגיעה מהר וללא מאמץ, כך גדל הסיכוי שהיא תעבור לידך בלי להיכנס פנימה.

וכשאין את מי לשאול

הרבה מהלמידה קורה בשעות שבהן אין למי לפנות. אחת עשרה בלילה, יומיים לפני מבחן, וכולם ישנים.

גם אז הצעד הראשון עובד בדיוק אותו דבר, כי הוא לא היה תלוי במאזין מלכתחילה. שב מול דף, ותסביר בקול את הדרך שלך עד הנקודה שנשברה. נסח את השאלה במלואה, בשלושת המשפטים, כאילו אתה עומד לשלוח אותה. במקרים רבים תגלה את התשובה תוך כדי. ואם לא, יש לך שאלה מדויקת שמחכה מוכנה למחר בבוקר, במקום תחושה מעורפלת שלא הבנת כלום.

שווה גם לשמור רשימה קצרה של השאלות האלה במקום אחד. לא כדי לשאול את כולן, אלא כי כשמסתכלים עליה אחרי שבועיים רואים דפוס. לרוב יתברר שכל השאלות נוגעות לאותו מושג אחד שלא יושב, וברגע שסוגרים אותו, חצי מהרשימה נמחקת לבד.

מקורות והרחבה

1. למה תלמידים נמנעים מלבקש עזרה Ryan & Pintrich, ""Should I Ask for Help?" The Role of Motivation and Attitudes in Adolescents' Help Seeking in Math Class," Journal of Educational Psychology (1997).
2. בקשת עזרה מסתגלת מול בקשת עזרה מבצעת Nelson-Le Gall, "Help-Seeking: An Understudied Problem-Solving Skill in Children," Developmental Review (1981).
3. בקשת עזרה כחלק מאסטרטגיות למידה Karabenick & Knapp, "Relationship of Academic Help Seeking to the Use of Learning Strategies and Other Instrumental Achievement Behavior in College Students," Journal of Educational Psychology (1991).
4. הסבר עצמי חושף את הפער Chi, Bassok, Lewis, Reimann & Glaser, "Self-Explanations: How Students Study and Use Examples in Learning to Solve Problems," Cognitive Science (1989).

מה לקרוא אחר כך

שיטת למידה

כשחסר הבסיס: איך ללמוד כשהחומר בנוי על מה שלא למדת

לקריאה ← שיטת למידה

חומר מסובך: איך ללמוד נושא שנתקעת בו

לקריאה ←