שנה א' באוניברסיטה: למה שיטת הלמידה מהתיכון מפסיקה לעבוד

בתיכון אתה כמעט לא צריך לנהל את הלמידה שלך. המערכת עושה את זה בשבילך. יש שיעורי בית שמישהו אוסף, יש בוחן פתע, יש מורה ששואלת אותך שאלה באמצע השיעור, ויש מבחן על שני פרקים ולא על חצי סמסטר. כל אחד מהדברים האלה הוא נקודת בדיקה: רגע שבו אתה מגלה, בלי לבקש, מה אתה יודע ומה רק נדמה לך.

באוניברסיטה כל נקודות הבדיקה האלה נעלמות בבת אחת. אתה יכול לשבת בהרצאות עשרה שבועות, להנהן בכולן, ולא לקבל אפילו אינדיקציה אחת לכך שההבנה שלך מחוררת. ההרצאה לא שואלת אותך כלום. חלק גדול מהציון נופל על בחינה אחת בסוף, ולפעמים זה כל הציון.

זאת לא בעיה של חריצות. סטודנטים שהגיעו עם בגרות מצוינת נופלים בסמסטר הראשון בדיוק באותה נקודה: הם המשיכו להשתמש בשיטה שעבדה, בלי לשים לב שהשיטה הזאת הסתמכה על חצי שהמערכת סיפקה. עכשיו החצי הזה חסר, והוא העבודה שלך.

מה בדיוק השתנה

שווה לפרק את זה, כי כל שינוי דורש תגובה אחרת.

אף אחד לא בודק אותך עד הבחינה. זה השינוי הגדול. בתיכון, אם לא הבנת את הפרק, מישהו היה מגלה את זה תוך שבוע. בקורס אקדמי אתה יכול לגרור אי הבנה מהשבוע השני עד הבחינה, והפער רק מתרחב, כי כל שבוע נבנה על הקודם.

ההרצאה לא נועדה ללמד אותך מאפס. המרצה מציג חומר בקצב שמניח שקראת לפניו ותחזור עליו אחריו. בתיכון השיעור היה המקור העיקרי, ובאוניברסיטה הוא יותר מפה: הוא מראה לך מה חשוב ואיך הדברים מתחברים, והלמידה עצמה קורה אחר כך.

הכמות אחרת לגמרי. שלושה עשר שבועות, חמישה או שישה קורסים, פרק או שני מאמרים לשבוע בכל אחד. אם זה מחכה לסוף, אין בסוף מספיק שעות. פשוט אין.

הסילבוס מחליף את המורה כמקור האמת. בתיכון שאלת את המורה מה נכנס למבחן. כאן התשובה כתובה מראש בסילבוס, ורוב הסטודנטים פותחים אותו פעם אחת בתחילת הסמסטר ולא חוזרים אליו.

למה "אני אשב על זה לפני הבחינה" נשבר כאן

בתיכון הדחייה הזאת הייתה הגיונית. חומר של שני פרקים נכנס לערב אחד, ואם פספסת משהו, הבוחן מלפני שבועיים כבר גילה לך איפה. באוניברסיטה אותה החלטה נתקלת בשני קירות.

הראשון הוא כמות. שלושה עשר שבועות של חומר בחמישה קורסים לא נדחסים לשבועיים, גם אם לא תישן. אתה פשוט מגיע לנקודה שבה נגמר הזמן באמצע, ומה שלא הספקת נשאר לא נלמד.

השני מעניין יותר. כשאתה דוחה את כל הלמידה לסוף, אתה דוחה גם את הגילוי. כל השבועות שבהם אפשר היה לתקן אי הבנה קטנה בעשר דקות עברו, ועכשיו אתה מגלה אותה כשאין כבר זמן לחזור לבסיס. הקושי בשבוע של הבחינה הוא כמעט תמיד לא קושי בשינון. זה קושי שהתחיל בשבוע השלישי.

על הצד השני של זה יש ממצא מחקרי יפה. סקירה גדולה שפרסמו דנלוסקי ועמיתיו ב-2013 עברה על עשר שיטות למידה נפוצות ודירגה אותן לפי העדויות. שתיים קיבלו את הדירוג הגבוה ביותר: תרגול בשליפה, כלומר לבחון את עצמך על החומר, ולמידה מפוזרת, כלומר לפרוס את אותן שעות על יותר ימים. קריאה חוזרת והדגשה בטוש קיבלו דירוג נמוך. שתי השיטות המנצחות הן בדיוק מה שהסמסטר מאפשר ושבוע לפני הבחינה כבר לא.

מה רוב הסטודנטים עושים במקום

קרפיק, באטלר ורודיגר שאלו ב-2009 קבוצה של סטודנטים איך הם לומדים כשהם לבד, בשתי דרכים. בשאלה פתוחה הם התבקשו לפרט בעצמם את השיטות שהם משתמשים בהן, ובשאלה סגורה לבחור מה הם עושים אחרי שקראו פרק בספר. בשתי השאלות התמונה דומה: הרוב חוזרים לקרוא את הסיכומים או את הספר, ורק מיעוט קטן בוחן את עצמו.

מעניין גם מה הם סיפרו על הסיבה. מי שכן בחן את עצמו עשה זאת בעיקר כדי לבדוק אם הוא מוכן, ולא כדי ללמוד. כלומר הבחינה העצמית נתפסה כמדיד בלבד, ולא ככלי שבונה זיכרון בעצמו. זה הפער שהמאמר מצביע עליו: גם מי שמשתמש בכלי הנכון, לא תמיד יודע למה הוא עובד.

ההיצמדות לקריאה חוזרת נולדת מתחושה אמיתית. היא מרגישה מצוין. הטקסט מוכר, הקצב זורם, אין רגעים לא נעימים, ובסוף העמוד יש תחושת שליטה. בחינה עצמית מרגישה הפוך. היא חושפת חורים, היא איטית, והיא לא מספקת. התחושה הנעימה היא מדד גרוע לכמה נשאר בראש, וזאת הסיבה שאנשים נצמדים לשיטה החלשה שנים.

בסמסטר הראשון אתה לא רק לומד חומר חדש. אתה גם הופך להיות האדם שבודק אותך.

הבדיקה השבועית: עשרים דקות שמחליפות את הבוחן

זה החלק המעשי, והוא פחות עבודה ממה שנשמע. המטרה היא להחזיר לעצמך את נקודת הבדיקה שנעלמה, פעם בשבוע, לכל קורס.

1. סגור הכל. מחברת סגורה, מצגת סגורה, טלפון בצד. זה לא טקס, זה התנאי. ברגע שהחומר מול העיניים, אתה מזהה אותו במקום לשלוף אותו, ואז הבדיקה לא בודקת כלום.
2. כתוב שלוש שאלות על השבוע שעבר. לא "מה היה בשיעור", אלא שאלות שדורשות תשובה: למה המודל הזה מתפרק כשהתנאי הזה לא מתקיים, מה ההבדל בין שני המושגים שהוצגו, איך מגיעים מהשלב הראשון לשלישי.
3. ענה בקול, מההתחלה עד הסוף. בקול, לא בראש. בראש קל מדי לדלג על חלק שאתה לא יודע להסביר, כי אתה יודע למה התכוונת. הפה לא מאפשר את זה. ברגע שאתה צריך משפט שלם, הגמגום מופיע בדיוק במקום החסר.
4. סמן איפה נתקעת, וחזור רק לשם. לא לקרוא את הפרק מחדש. לפתוח בדיוק את שתי הפסקאות שחסרו, ואז להסביר שוב את אותה שאלה.

עשרים דקות לקורס, פעם בשבוע. בשלושה עשר שבועות זה פחות מחמש שעות לקורס, והן מחליפות את השעות שהיו הולכות בסוף על גילוי מאוחר של פערים.

מה לעשות בשבועות הראשונים

דווקא עכשיו, כשאין לחץ, השינויים הכי זולים.

תקרא את הסילבוס כרשימת שאלות. קח את רשימת הנושאים של הקורס, והפוך כל שורה בה לשאלה שאפשר לענות עליה בקול. "מבנה הנתונים X" הופך ל"מה X פותר, ומתי הוא הבחירה הלא נכונה". עכשיו יש לך מפת בדיקה לכל הסמסטר, מוכנה מראש, ואתה יודע בכל שבוע על מה להיבחן.

חמש דקות אחרי כל הרצאה. לפני שאתה פותח את המחברת, רשום מהראש את שלוש הנקודות המרכזיות ושאלה אחת שלא ברורה לך. זה לוקח פחות זמן מההליכה לתחנה, והוא הופך הרצאה שעברה עליך להרצאה שנשארה. השאלה שרשמת היא גם מה שתשאל בתרגול, ושאלה מנוסחת מקבלת תשובה טובה בהרבה מ"לא הבנתי".

תתייחס לתרגיל הראשון כאבחון, לא כציון. המטלה הראשונה בקורס שווה בדרך כלל מעט נקודות ושווה הרבה מידע. אחרי שהיא חוזרת, אל תסתכל רק על הציון. עבור על כל טעות ושאל אם היא טעות חישוב או חור בהבנה. השתיים דורשות תגובה שונה לגמרי, וזה הרגע הכי זול בסמסטר לגלות את ההבדל.

אל תקנה סיכום מוכן כדי להתחיל איתו. סיכום של מישהו אחר הוא התוצאה של הלמידה שלו. הוא יכול לעזור בהמשך, כשיש לך מה להשוות אליו, אבל כנקודת פתיחה הוא בעיקר מעביר לך את תחושת השליטה שלו בלי העבודה שיצרה אותה.

והערה כנה על ההרצאות

ב-2014 פרסם פרימן ועמיתיו ב-PNAS ניתוח של 225 מחקרים שהשוו קורסי מדעים והנדסה שלימדו בהרצאה פרונטלית לקורסים שכללו למידה פעילה, כלומר עבודה של הסטודנטים בתוך השיעור עצמו. בקורסים הפעילים אחוז הנכשלים היה נמוך יותר, 22 אחוז מול 34, וציוני הבחינות היו גבוהים יותר בכמחצית סטיית תקן.

חשוב לומר בדיוק מה המחקר הזה אומר. הוא על תכנון קורסים, ולא על מה שסטודנט עושה בבית. הוא לא מודד את שיטת הלמידה האישית שלך, והוא נעשה במדעים ובהנדסה ולא בכל תחום. אבל יש בו משהו שימושי בשבילך: אם מרבית הקורסים שלך יושבים על הרצאה פרונטלית, החלק הפעיל של הלמידה לא הולך להגיע מהכיתה. מישהו צריך להכניס אותו, וזה אתה.

שורה תחתונה

ההבדל בין תיכון לאוניברסיטה הוא לא שהחומר קשה יותר, גם אם הוא קשה יותר. ההבדל הוא שהמשוב נעלם. בתיכון המערכת אמרה לך כל שבוע מה אתה לא יודע, ובסמסטר הראשון היא שותקת עד הבחינה.

אפשר למלא את השתיקה הזאת בעשרים דקות בשבוע לקורס. מחברת סגורה, שלוש שאלות, תשובה בקול, חזרה רק למקום שנתקע. זה לא נשמע כמו תוכנית למידה גדולה, וזה גם לא. זה פשוט מה שמחזיר לך את הידיעה מה אתה יודע, בזמן שעוד אפשר לעשות עם זה משהו.

מקורות והרחבה

1. דירוג שיטות למידה לפי עדויות Dunlosky, Rawson, Marsh, Nathan & Willingham, "Improving Students' Learning With Effective Learning Techniques," Psychological Science in the Public Interest 14(1) (2013).
2. איך סטודנטים לומדים כשהם לבד Karpicke, Butler & Roediger, "Metacognitive strategies in student learning: Do students practise retrieval when they study on their own?", Memory 17(4) (2009). סקר דיווח עצמי, בשאלה פתוחה ובשאלה סגורה.
3. תרגול בשליפה מול קריאה חוזרת Roediger & Karpicke, "Test-Enhanced Learning: Taking Memory Tests Improves Long-Term Retention," Psychological Science 17(3) (2006).
4. למידה פעילה בקורסים אקדמיים Freeman et al., "Active learning increases student performance in science, engineering, and mathematics," PNAS 111(23) (2014). ניתוח של 225 מחקרים, על תכנון קורסים ולא על למידה עצמית.
5. אשליות בלמידה בניהול עצמי Bjork, Dunlosky & Kornell, "Self-Regulated Learning: Beliefs, Techniques, and Illusions," Annual Review of Psychology 64 (2013).

מה לקרוא אחר כך

שיטת למידה

למידה עצמאית: איך ללמוד כשאף אחד לא מלמד אותך

לקריאה ← שיטת למידה

ללמוד משיעור: למה לשבת ולהקשיב לא מספיק

לקריאה ←