סגנונות למידה: למה "אני ויזואלי" לא עוזר ללמוד, ומה כן

מאיפה הרעיון הזה הגיע

הרעיון פשוט ומפתה: כל אדם לומד הכי טוב בדרך מסוימת. יש ויזואליים שצריכים תמונות ותרשימים, שמיעתיים שצריכים הרצאות ופודקאסטים, ותחושתיים (קינסתטיים) שצריכים לגעת ולנסות בעצמם. המודל הנפוץ ביותר, שנקרא VAK, נכנס לבתי ספר בכל העולם, כולל בישראל. מורים למדו לזהות סגנונות. תלמידים למדו להגיד "אני כזה".

הבעיה: הרעיון הזה נשמע הגיוני, אבל מעולם לא הוכח.

מה המחקר מראה

בשנת 2008 פרסמו ארבעה חוקרים מובילים סקירה שבדקה את כל הראיות שהצטברו בנושא סגנונות למידה. הם חיפשו מחקרים שעמדו בתנאי אחד: שהראו שתלמידים ויזואליים באמת לומדים טוב יותר מחומר ויזואלי, ושמיעתיים באמת לומדים טוב יותר מחומר שמיעתי. כמעט שום מחקר לא הצליח להראות את זה.

הממצא המרכזי היה חד: לאנשים יש העדפות. יש מי שמעדיף לקרוא, ויש מי שמעדיף לשמוע. אבל ההעדפה הזאת לא חוזה הצלחה. תלמיד שאומר "אני ויזואלי" ולומד מתרשימים לא מצליח טוב יותר מתלמיד "שמיעתי" שלמד מאותם תרשימים. תרשים טוב עוזר לכולם. תרשים גרוע מפריע לכולם.

בשנת 2015 פרסם דניאל וילינגהאם, פסיכולוג קוגניטיבי מאוניברסיטת וירג'יניה, סקירה נוספת שחיזקה את אותה מסקנה. הוא גם הצביע על כך שלמרות הראיות, האמונה בסגנונות למידה ממשיכה להיות רווחת בקרב מורים ותלמידים כאחד.

למה כולם עדיין מאמינים בזה

כי זה מרגיש נכון.

כשאתה אומר "אני ויזואלי", זה נתפס כתובנה עמוקה על עצמך. זה גם מנחם: אם לא הצלחת במבחן, אולי פשוט לא למדת "בסגנון שלך". הסבר כזה מרגיש הרבה יותר נוח מ"לא עיבדתי את החומר מספיק".

ויש בזה גרעין של אמת קטן: לאנשים באמת יש העדפות. מישהו באמת מעדיף לראות סרטון על פני לקרוא פרק בספר. ההעדפה אמיתית. אבל העדפה היא לא אותו דבר כמו יעילות. אתה יכול להעדיף ללמוד עם מוזיקה ברקע. זה לא אומר שזה עוזר לך ללמוד.

האמונה שורדת גם בגלל הטיה קוגניטיבית פשוטה: כשאתה משוכנע שאתה ויזואלי, אתה שם לב לכל פעם שתרשים עזר לך, ומתעלם מכל פעם שלא. המחקר מזהה את זה כהטיית אישור. ברגע שהתווית נדבקה, קשה להסיר אותה.

מה כן עובד

המחקר מצביע על שני דברים ברורים.

לא הערוץ קובע, העיבוד קובע

זה לא משנה אם ראית את החומר, שמעת אותו, או קראת אותו. מה שמשנה הוא מה עשית איתו אחרי. שליפה מהזיכרון, הסבר במילים שלך, תרגול עם משוב: אלה שיטות שעובדות לכולם, בלי קשר לשום "סגנון".

תלמיד שצופה בסרטון מעולה ואחרי זה לא עושה כלום עם החומר ישכח אותו תוך ימים. תלמיד שקורא פרק יבש ואחרי זה מנסה להסביר אותו בקול ייזכר בו שבועות אחרי. הערוץ שדרכו החומר נכנס חשוב פחות מהדרך שבה עיבדת אותו.

שילוב ערוצים עוזר לכולם

חוקר הזיכרון אלן פייביו הראה שכשמידע מגיע גם בצורה מילולית וגם בצורה חזותית, הוא נחרט טוב יותר. הוא קרא לזה "קידוד כפול". הנקודה: זה עובד לכל אדם. תרשים שמלווה בהסבר מילולי עוזר לכל תלמיד, לא רק ל"ויזואלי".

המסקנה הפרקטית: במקום לחפש את הערוץ ה"נכון" עבורך, שלב כמה ערוצים. קרא, שרטט, הסבר בקול. לא כי אחד מהם "שלך", אלא כי כל שילוב בונה זיכרון חזק יותר מערוץ בודד.

מה לעשות עם זה

תפסיק לחפש את הסגנון שלך. שאלון באינטרנט לא ימצא לך שיטת למידה טובה יותר. אם אתה מעדיף סרטונים, בסדר. רק תדע שהסרטון לבד לא מספיק. מה שיקבע אם תזכור את החומר הוא מה תעשה אחרי שתראה אותו.

תשלב כמה ערוצים. קרא ואז שרטט. שמע ואז הסבר בקול. כתוב ואז בדוק את עצמך. שילוב בונה יותר מסינון לערוץ אחד.

תבדוק את עצמך. אחרי שלמדת, סגור את החומר ונסה להסביר. ההסבר חושף פערים, בלי קשר לאיך שלמדת. זו הדרך הכי אמינה לדעת אם משהו באמת נכנס.

מקורות והרחבה

1. סקירת הראיות לסגנונות למידה Pashler, McDaniel, Rohrer & Bjork, "Learning Styles: Concepts and Evidence," Psychological Science in the Public Interest (2008).
2. מעמד מדעי של תיאוריות סגנונות למידה Willingham, Hughes & Dobolyi, "The Scientific Status of Learning Styles Theories," Teaching of Psychology (2015).
3. קידוד כפול וזיכרון Paivio, Mental Representations: A Dual Coding Approach, Oxford University Press (1986).
4. סקירה שיטתית של 71 מודלים של סגנונות למידה Coffield, Moseley, Hall & Ecclestone, "Learning Styles and Pedagogy in Post-16 Learning," Learning and Skills Research Centre (2004).

מה לקרוא אחר כך

שיטת למידה

למה קריאה חוזרת וסימון לא עובדים

לקריאה ← שיטת למידה

אשליית ההבנה: למה אתה בטוח שהבנת

לקריאה ←