שיעור פרטי: למה השיעור עובד רק כשאתה מדבר בו

ההיגיון מאחורי שיעור פרטי נראה מובן מאליו. בכיתה יושבים שלושים תלמידים מול מורה אחת, והקצב נקבע לפי הממוצע. בשיעור פרטי יש מישהו שיושב מולך שעה שלמה, רואה בדיוק איפה אתה תקוע, ומסביר שוב עד שברור.

הבעיה מוכרת לכל מי שהיה שם. בשיעור הכל זורם. המורה פותר תרגיל על הדף, אתה עוקב אחרי כל שלב, הכל מסתדר. יומיים אחרי אתה פותח תרגיל דומה לבד, ונתקע באותו מקום בדיוק. לא כי המורה הסביר גרוע. כי בשעה הזאת הוא זה שעשה את העבודה.

כמה שיעור פרטי באמת שווה

שנים היה מקובל לצטט מספר מרשים במיוחד: תלמיד ממוצע שמקבל הוראה פרטנית מגיע להישגים גבוהים מ-98 אחוז מהתלמידים שלמדו בכיתה רגילה. המספר הזה הגיע ממחקר משנות השמונים, והפך לסיסמה.

קורט ואן ליהן עשה ב-2011 את העבודה המשעממת יותר. הוא אסף עשרות מחקרים שהשוו למידה עם מורה פרטי אנושי, למידה עם תוכנה מלמדת, ולמידה רגילה בלי כלום, ובדק מה יוצא בפועל. שיעור פרטי אנושי אכן שיפר את הלמידה בפער ניכר, מהגדולים שנמדדים בחינוך. אבל הפער היה פחות מחצי ממה שהסיסמה הבטיחה, ומה שהפתיע יותר: תוכנות טובות הגיעו לתוצאה כמעט זהה לזו של מורה אנושי.

ואן ליהן הציע הסבר לממצא. מה שהבדיל בין שיטה שעבדה לשיטה שעבדה פחות טוב לא היה מי מלמד, אלא באיזו רזולוציה התלמיד נדרש להשתתף. מערכת שמסתפקת בבדיקת התשובה הסופית עוזרת מעט. מערכת שדורשת מהתלמיד לבצע כל צעד ומגיבה לו על כל צעד עוזרת הרבה יותר. במילים אחרות, לא האיכות של ההסבר היא הגורם המרכזי. כמות ההשתתפות שלך היא.

הניסוי שבו ביקשו מהמורים להפסיק להסביר

מישלין שי וקבוצת חוקרים בדקו את השאלה הזאת ישירות. הם הקליטו שיעורים פרטיים בביולוגיה, תמללו כל מילה, וניסו למצוא מה מנבא כמה התלמיד ילמד. שלוש אפשרויות עמדו על השולחן: איכות ההסברים של המורה, מה שהתלמיד עשה, או האינטראקציה ביניהם.

ההסברים של המורים כמעט לא ניבאו כלום. מה שכן ניבא היה מה שהתלמידים עשו בעצמם. תלמידים שניסחו בקול, שאלו שאלות והשלימו רעיונות למדו יותר, גם כשההסבר שקיבלו היה זהה.

אז הם עשו ניסוי שני, והפעם הרבה יותר נועז. הם הנחו את המורים הפרטיים להימנע מלהסביר ומלתת משוב, ובמקום זה רק לתת לתלמידים הנחיות לדבר ולהסביר בעצמם. אם הידע עובר מהמורה לתלמיד דרך ההסבר, התלמידים האלה היו אמורים ללמוד פחות. הם למדו לא פחות מהתלמידים בשיעורים הרגילים.

מי שמדבר בשיעור הוא מי שמתאמן בו. אם המורה דיבר חמישים דקות מתוך שישים, שווה לשאול מי בדיוק התאמן.

למה שיעור שהכל בו ברור יכול להטעות

יש סיבה טובה לכך שאנחנו יוצאים משיעור פרטי בהרגשה מצוינת. כשמישהו שולט בחומר פותר מולך תרגיל, הפתרון נראה חלק והגיוני. כל שלב מוביל לזה שאחריו, אין מבוי סתום ואין מחיקות. התחושה שנוצרת היא "הבנתי", והיא כנה לגמרי. היא פשוט מודדת דבר אחר ממה שנדמה לנו: היא מודדת כמה קל היה לעקוב, ולא כמה קל יהיה לעשות את זה לבד. כתבנו על הפער הזה בהרחבה במאמר על אשליית ההבנה.

שווה להגיד גם את הצד השני. לראות פתרון מלא לפני שמנסים לבד הוא דווקא כלי טוב, במיוחד בנושא חדש, ויש לזה גיבוי מחקרי יפה שכתבנו עליו בנפרד בללמוד מפתרון. הבעיה היא לא שהמורה פתר מולך. הבעיה היא כשזה כל מה שקרה בשעה.

חמישה דברים שהופכים את השעה הזאת ליעילה

1. תבוא עם שאלה ספציפית

"לא הבנתי את הפרק" מזמין שיעור שבו המורה מלמד את הפרק מחדש, ואתה מקשיב. "נתקעתי בשאלה 14, הגעתי עד המשוואה הזאת ומשם לא ידעתי" מזמין משהו אחר לגמרי: המורה מסתכל על מה שכבר עשית, ואתם ממשיכים מהנקודה שבה נעצרת.

לכן שווה לשבת עשרים דקות על החומר לפני השיעור, גם אם לא מצליחים. הדפים המבולגנים עם הניסיונות שנכשלו הם החומר הכי שימושי שאפשר להביא לשיעור.

2. תחזיק אתה את העיפרון

זה השינוי הקטן שמשנה הכי הרבה. במקום שהמורה יפתור ואתה תעתיק, אתה פותר והוא צופה ומתערב. זה איטי יותר, לא נעים יותר, ופתאום נהיה שקט במקומות שבהם קודם הכל זרם.

השקט הזה הוא בדיוק המידע שאתם צריכים. כשהמורה רואה איפה היד שלך נעצרת, הוא רואה את הפער האמיתי. כשהוא פותר לבד, הוא רואה את הפתרון שלו.

3. תדבר בזמן שאתה פותר

אמור בקול מה אתה עושה ולמה. "יש כאן שני נעלמים, אז אני מחפש משוואה שנייה". "זו שאלת שימור אנרגיה, כי אין חיכוך". המשפטים האלה נשמעים מיותרים, והם הדבר שהמורה הכי צריך לשמוע, כי הם חושפים את שרשרת המחשבה ולא רק את התוצאה שלה.

יש לזה גם ערך שאינו תלוי במורה. שי ועמיתיה תיעדו ב-1989 סטודנטים שלמדו דוגמאות פתורות בפיזיקה, וראו שמי שהסביר לעצמו תוך כדי מה קורה בכל שלב פתר אחר כך יותר שאלות. זו הייתה תצפית ולא ניסוי, כלומר היא מראה קשר ולא סיבה. חמש שנים אחרי הם בדקו את זה ישירות: קבוצה אחת של תלמידים התבקשה לעצור אחרי כל שורה ולהסביר בקול, וקבוצה שנייה קראה את אותו טקסט פעמיים בלי ההנחיה. מי שהתבקש להסביר הבין יותר, במיוחד בשאלות שדרשו להבין ולא רק לזכור.

4. תעצור את המורה כשאיבדת אותו

שיעור פרטי הוא כמעט המקום היחיד שבו זה בכלל אפשרי. גרייסר ופרסון תיעדו ב-1994 שיעורים פרטיים והשוו לכיתות, ומצאו שתלמידים שואלים בשיעור פרטי בערך פי 240 שאלות יותר מאשר בכיתה. זה ההבדל המבני הגדול בין שני המצבים, וקל מאוד לוותר עליו בלי לשים לב.

אותו מחקר מצא גם דבר מעניין: מה שהתקשר להישגים לא היה כמה שאלות התלמיד שאל, אלא איזה סוג. "אפשר להראות שוב?" מחזיר אותך למקום שממנו יצאת. "למה בחרת דווקא בדרך הזאת ולא בשנייה?" זו שאלה שמשאירה משהו.

5. עשר הדקות האחרונות שייכות לך

לפני שהשיעור נגמר, סגור את המחברת ותסביר למורה מה עשיתם. שלוש דקות, בקול, לפי הסדר. לא לחזור על הפתרון מהזיכרון, אלא להגיד מה היה הקושי, איך ניגשים לשאלה כזאת, ובאיזה שלב הכי קל ליפול.

זה הרגע היחיד בשיעור שבו אפשר לגלות פער בזמן שעוד יש מי שיסגור אותו. אם ההסבר שלך מתפרק באמצע, נשארו שבע דקות לתקן. אם הוא יוצא שלם, סימן טוב הרבה יותר מהתחושה שהכל היה ברור.

מה לעשות ביום שאחרי

שיעור פרטי שלא ממשיך אליו נשאר תחושה. פתח שתי שאלות מאותו נושא בתוך יום או יומיים, ופתור אותן בלי המחברת של השיעור ובלי לשלוח הודעה למורה. אם נתקעת, זה בסדר גמור, וזאת בדיוק השאלה הראשונה לשיעור הבא.

שתי השאלות האלה הן גם המדד הכי אמין שיש. הן בודקות את מה שנשאר אצלך, ולא את מה שהצלחת לעקוב אחריו כשמישהו הוביל.

איך לדעת אחרי חודש אם זה עובד

ציונים מגיעים באיחור ומושפעים מהמון דברים, אז שווה להסתכל על סימנים קרובים יותר:

• אתה פותר לבד יותר מקודם. לא בהכרח נכון בפעם הראשונה, אבל מתחיל לבד בלי לחכות שיראו לך.
• השאלות שלך השתנו. פחות "איך פותרים את זה" ויותר "למה זה עובד ככה".
• אתה מדבר בשיעור לפחות כמו המורה. אם אתה בעיקר מקשיב ומהנהן, השעה עוברת אצלו ולא אצלך.
• אתה יכול להסביר את הנושא למישהו אחר. זה המבחן הכי קשה לזיוף.

אם אחרי חודש כל אלה תקועים במקום, לא בטוח שצריך להחליף מורה. לפעמים מספיק לשנות את מבנה השיעור, לפי חמש הנקודות למעלה.

ואם אין שיעור פרטי

שיעור פרטי עולה כסף, ולא בכל בית זה אפשרי. הידיעה המעודדת היא שהמנגנון עצמו, זה שהמחקרים מצביעים עליו, לא עולה כלום. מה שעשה את העבודה בניסוי של שי לא היה ההסבר של המורה. זה היה זה שהתלמיד נדרש לדבר, לנסח ולהסביר בעצמו.

כמה דרכים לקבל את זה בלי לשלם:

• השעות הפרטניות של המורה בבית הספר. קיימות ברוב בתי הספר ובדרך כלל מנוצלות פחות ממה שאפשר.
• ללמוד עם חבר, בתנאי שמתחלפים בתפקידים. מי שמסביר הוא מי שלומד, אז שווה שכל אחד יקבל תור. הרחבנו על מתי זה עובד ומתי לא במאמר על ללמוד ביחד.
• להסביר למישהו שלא מבין בחומר בכלל. אח קטן, הורה, שותף לדירה. דווקא חוסר הידע שלהם עוזר, כי הם ישאלו "מה זה אומר" בדיוק במקום שהחלקת עליו.
• להסביר בקול לחדר ריק. פחות טוב ממישהו שמקשיב, והרבה יותר טוב מקריאה חוזרת. זה בעצם טכניקת פיינמן.

שורה תחתונה

שיעור פרטי הוא אחד הכלים החזקים שיש, בתנאי אחד. הוא לא עובד בזכות זה שמישהו מסביר לך טוב, אלא בזכות זה שיש מולך מישהו שמקשיב לך מסביר ועוצר אותך ברגע שהתשובה מתחילה להתפזר.

אז כשאתה מודד את השעה הזאת, אל תמדוד כמה הבנת בזמן שהמורה דיבר. תמדוד כמה דקות מתוכה אתה דיברת, וכמה מהתרגילים היד שלך כתבה. זה המספר שקובע מה יישאר ממנה בשבוע הבא.

מקורות והרחבה

1. כמה שיעור פרטי באמת משפר, ומה מסביר את ההבדל VanLehn, "The Relative Effectiveness of Human Tutoring, Intelligent Tutoring Systems, and Other Tutoring Systems," Educational Psychologist (2011).
2. מה שהתלמיד עושה מנבא למידה יותר מההסברים של המורה Chi, Siler, Jeong, Yamauchi & Hausmann, "Learning from Human Tutoring," Cognitive Science (2001).
3. תלמידים שואלים בשיעור פרטי הרבה יותר שאלות מאשר בכיתה Graesser & Person, "Question Asking During Tutoring," American Educational Research Journal (1994).
4. מי שמסביר לעצמו לומד יותר מדוגמאות פתורות (מחקר תצפית) Chi, Bassok, Lewis, Reimann & Glaser, "Self-Explanations: How Students Study and Use Examples in Learning to Solve Problems," Cognitive Science (1989).
5. כשמבקשים מתלמידים להסביר לעצמם, ההבנה משתפרת (ניסוי) Chi, de Leeuw, Chiu & LaVancher, "Eliciting Self-Explanations Improves Understanding," Cognitive Science (1994).
6. שליפה מחזקת זיכרון יותר מקריאה חוזרת Roediger & Karpicke, "Test-Enhanced Learning," Psychological Science (2006).

מה לקרוא אחר כך

שיטת למידה

אשליית ההבנה: למה אתה בטוח שהבנת

לקריאה ← שיטת למידה

ללמוד משיעור: איך להפוך הרצאה ללמידה

לקריאה ←