מבחן בחומר פתוח: למה החומר שלידך לא עושה את העבודה

הרגע הזה בשיעור מוכר לכל מי שעבר אותו. המרצה אומר שאפשר להביא מחברת, ובכיתה נשמעת אנחת רווחה קטנה. משהו בהכנה מרגיש פתאום פחות דחוף.

ואז מגיע המבחן. השאלה הראשונה מנוסחת אחרת ממה שציפית, ואתה מתחיל לדפדף. הדפדוף לוקח שתי דקות, אחר כך עוד שלוש, ובסוף אתה מוצא את הפסקה הנכונה אבל לא בטוח מה לעשות איתה. השעון רץ. החומר נמצא מולך וזה לא עוזר.

זה לא בהכרח סימן שלא למדת מספיק. זה סימן שהמבחן הזה מודד משהו אחר.

מי שמאשר חומר פתוח משנה את השאלות

כשאסור להכניס חומר אפשר לשאול "מהי אינפלציה" או "מה ההגדרה של נגזרת". התשובה נמצאת בראש או שלא. ברגע שהמחברת מונחת על השולחן, שאלה כזאת מאבדת את המשמעות שלה. כולם פשוט יעתיקו את ההגדרה, ואי אפשר ללמוד מזה מי יודע ומי לא.

לכן מי שמאשר חומר פתוח בדרך כלל שואל אחרת. תנתח מקרה. תסביר למה השיטה הזאת מתאימה כאן ולא האחרת. תשווה בין שתי גישות ותנמק. לשאלות כאלה אין שורה מוכנה בסיכום. יש בו את חומרי הגלם, והעבודה עצמה נשארת אצלך.

את השינוי הזה קל לפספס, כי אף אחד לא מכריז עליו. ההודעה שאתה מקבל נשמעת טכנית לגמרי, משהו בסגנון "מותר להביא דף נוסחאות ומחברת אישית". מה שהיא באמת מסמנת הוא שינוי בסוג החשיבה שתידרש ממך באותן שעתיים.

מה נמצא במחקר

אגרוול, קרפיק ועמיתיהם בדקו ב-2008 בדיוק את ההשוואה הזאת. נבדקים קראו קטעי טקסט ואז נבחנו עליהם, חלקם כשהטקסט לפניהם וחלקם בלעדיו. במבחן עצמו, מי שהיה לו הטקסט הצליח יותר. כשבדקו אותם שוב אחרי השהייה, היתרון הזה נעלם ושתי הקבוצות זכרו בערך אותו דבר. הציון הגבוה במבחן הפתוח לא ניבא כמה יישאר בראש אחר כך.

מחקר המשך של אגרוול ורודיגר מ-2011 הוסיף נדבך מעניין יותר. הם בדקו מה עושה עצם הציפייה. נבדקים שידעו מראש שהמבחן יהיה בחומר פתוח הצליחו פחות במבחן סגור מאוחר יותר, בהשוואה לאלה שציפו מלכתחילה למבחן סגור. לא מה שקרה בזמן המבחן שינה את התוצאה. מה שקרה לפניו.

סקירה שיטתית של דרנינג ועמיתיו מ-2016 עברה על הספרות שהשוותה בין שני הפורמטים. המסקנה הכללית הייתה שאין ראיות מספיקות כדי להעדיף אחד מהם באופן גורף. אחד הממצאים שחזרו היה שהכנה למבחן סגור לוותה בהשקעה של יותר זמן למידה. שווה לדעת שהסקירה התמקדה בעיקר בחינוך רפואי ושמספר המחקרים שעמדו בקריטריונים שלה היה קטן, אז זו הצבעה על כיוון ולא הכרעה.

למה הציפייה לבדה משנה כל כך

ספארו, ליו וגנר פרסמו ב-2011 ניסוי שממחיש את המנגנון בצורה נקייה. נבדקים הקלידו למחשב משפטי מידע קצרים. לחלקם נאמר שהמשפטים יישמרו בקובץ, לחלקם נאמר שהם יימחקו. מי שידע שהמידע יישאר זמין זכר אותו פחות טוב, וזכר טוב יותר איפה הוא שמור. המוח הקצה משאבים לפי מה שנראה שיידרש.

צריך לומר במפורש: הניסויים האלה נעשו על קטעי טקסט ועל פריטי מידע במעבדה, לא על פרק בסטטיסטיקה ולא על תיק תרגילים של סמסטר. אי אפשר לקחת מהם מספר ולהדביק אותו על הבחינה שלך. מה שכן אפשר לקחת מהם הוא התבנית, והיא מתיישבת עם מה שסטודנטים מתארים בעצמם. כשיודעים שהחומר יהיה שם ממילא, לומדים אותו רדוד יותר.

החומר הפתוח לא מוריד את הדרישה. הוא מזיז אותה ממה שאתה זוכר למה שאתה מבין.

ההכנה שמתאימה למבחן פתוח

1. תברר מה בדיוק מותר להכניס

מחברת אישית בכתב יד בלבד, או גם חומר מודפס? הספר עצמו? מחשב בלי גישה לאינטרנט? דף אחד דו-צדדי או כל מה שתרצה? ההבדל בין ההרשאות האלה הוא הבדל בהכנה, לא פרט טכני. שאלה אחת בשיעור או מייל קצר למרצה חוסכים הפתעה בדלת של הכיתה.

2. תבנה מפה, לא ערימה

חומר שאי אפשר לנווט בו בתוך עשרים שניות הוא חומר שלא תשתמש בו. לפני המבחן, הפוך את הערימה למשהו שיש בו סדר. כותרות ברורות, מספרי עמודים, דף ראשון שמתפקד כתוכן עניינים, וסימון קבוע לנוסחאות ולדוגמאות פתורות. המטרה היא לדעת לאן ללכת, לא לזכור מה כתוב שם.

3. תחליט מראש מה לא תחפש

יש דברים שאם תצטרך לחפש אותם באמצע המבחן, כבר הפסדת את הזמן שבו היית אמור לחשוב. ההגדרות המרכזיות ושיטת הפתרון הכללית צריכות לשבת בראש. גם התנאים שבהם בוחרים בכלי אחד ולא באחר.

יש כאן כלל פשוט שעוזר להחליט: כל מה שאתה משתמש בו כדי לבחור מה לעשות חייב להיות בזיכרון. מה שאתה משתמש בו אחרי שכבר בחרת יכול לשבת על הדף. ערך מספרי בטבלה יכול לחכות. ההבנה מתי הטבלה הזאת רלוונטית לא יכולה.

4. תתרגל בתנאים של המבחן

קח שאלה משנה שעברה, הנח לידך בדיוק את החומר שתוכל להכניס, והפעל שעון. אתה לא בודק רק אם אתה יודע לפתור. אתה בודק כמה זמן לוקח לך למצוא דברים ואיפה הסידור שהכנת נכשל. אחרי תרגול אחד כזה יהיה ברור מה חסר במפה, ויישאר זמן לתקן אותה.

5. תסביר בקול בלי להציץ

הבדיקה הכי מהירה לשאלה אם אתה מוכן היא זאת: קח נושא, סגור הכל, ותסביר אותו בקול כאילו מולך יושב מישהו שלא למד את הקורס. אם ההסבר יוצא רציף, החומר הפתוח ישרת אותך בדיוק כמו שהוא אמור. אם אתה נתקע אחרי שני משפטים, הסיכום לא יציל אותך. הוא רק יראה לך כמה לא ידעת, בזמן שהשעון רץ.

מה החומר הפתוח כן נותן

עד כאן זה נשמע כמו אזהרה אחת ארוכה, ושווה לאזן. לחומר פתוח יש יתרונות אמיתיים. הוא מוריד מהזיכרון פרטים שאין הרבה טעם לשנן, כמו טבלאות ארוכות וערכים מספריים. הוא מאפשר לבחון הבנה במקום שליפה, וזו בדיקה הוגנת יותר ברוב המקצועות.

לצד זה כדאי לדעת שהוא לא מבטל את הלחץ. בסקירה של דרנינג עלה שחרדת בחינות דווחה בשני הפורמטים. ההקלה שמרגישים ברגע ההכרזה היא אמיתית, אבל היא לא נשארת שם כשיושבים מול השאלון.

ובעיקר, הוא לא מחליף את הלמידה. אפשר להיכנס למבחן פתוח עם ארגז חומר מושלם ולצאת ממנו בלי לענות, כי השאלה ביקשה משהו שלא מעתיקים. כשההגדרות כבר בראש, החומר על השולחן הופך למה שהוא אמור להיות: גיבוי, לא תוכנית.

מקורות והרחבה

1. יתרון שנעלם במבחן מאוחר Agarwal, Karpicke, Kang, Roediger & McDermott, "Examining the testing effect with open- and closed-book tests," Applied Cognitive Psychology 22(7), 861-876 (2008).
2. השפעת הציפייה למבחן פתוח Agarwal & Roediger, "Expectancy of an open-book test decreases performance on a delayed closed-book test," Memory 19(8), 836-852 (2011).
3. השוואה בין שני הפורמטים Durning, Dong, Ratcliffe, Schuwirth, Artino, Boulet et al., "Comparing Open-Book and Closed-Book Examinations: A Systematic Review," Academic Medicine 91(4), 583-599 (2016). הסקירה התמקדה בעיקר בחינוך רפואי.
4. זיכרון כשהמידע יישאר זמין Sparrow, Liu & Wegner, "Google Effects on Memory: Cognitive Consequences of Having Information at Our Fingertips," Science 333, 776-778 (2011).

מה לקרוא אחר כך

למידה למבחן

ללמוד נוסחאות: למה דף הנוסחאות לא מספיק

לקריאה ← שיטת למידה

אשליית ההבנה: למה אתה בטוח שהבנת את החומר

לקריאה ←