חומר משעמם: איך ללמוד נושא שלא מעניין אותך

כולם מכירים את זה. נושא שאתה חייב ללמוד, אבל כל פעם שאתה פותח את הספר, תוך שתי דקות אתה חושב על משהו אחר. לא כי אתה עייף. לא כי זה קשה. כי זה משעמם. והנה הבעיה: חומר שמשעמם אותך לא רק פחות נעים ללמוד. הוא באמת קשה יותר ללמוד.

למה משעמם = קשה ללמוד

המוח לא מעבד כל מידע באותה עוצמה. קרייק ולוקהרט הראו כבר בשנות השבעים שמידע שעובר עיבוד עמוק נזכר טוב יותר ממידע שנקרא בצורה שטחית. "עיבוד עמוק" פירושו חיפוש משמעות, חיבור לידע קיים, ניסוח מחדש. "עיבוד שטחי" זה לקרוא, לחזור, לסמן בצהוב.

כשמשהו מעניין אותך, נוטים לעבד אותו עמוק בלי לשים לב. שואלים "למה?", מחפשים הסבר, מחברים את מה שקראנו עכשיו למה שכבר ידענו. כשנושא משעמם, קל מאוד להחליק לקריאה שטחית: העיניים עוברות על המילים, אבל המוח לא מחפש בהן משמעות. המידע נכנס ויוצא.

זו לא חולשה אישית. זו פשוט הנטייה הטבעית: בלי עניין, העיבוד העמוק דורש מאמץ מכוון. וזה הרבה יותר קשה מאשר כשהעניין עושה את העבודה בשבילך.

עניין הוא לא תכונה של הנושא

הנטייה הטבעית היא לחשוב שיש נושאים משעממים ונושאים מעניינים, וזהו. היסטוריה זה משעמם, ביולוגיה זה מעניין. או להפך. אבל המחקר מראה משהו אחר.

הידי ורנינגר, שתי חוקרות שחקרו איך עניין מתפתח, הציעו מודל של ארבעה שלבים. בשלב הראשון, משהו מפתיע אותך ותופס תשומת לב לרגע. בשלב השני, אתה מתחיל למצוא מבנה בחומר, והתשומת לב נשמרת. בשלב השלישי, מתפתח עניין אישי שלא צריך גירוי חיצוני. ובשלב הרביעי, העניין יציב ועמוק.

הנקודה המעשית: רוב הנושאים שנראים לך משעממים, אתה פשוט לא מכיר מספיק עמוק כדי להגיע לשלב השני. אתה לא יודע מספיק כדי לראות בהם מבנה. לכן הם נראים כמו רשימת עובדות אקראית. ככל שתדע יותר, תמצא בהם יותר עניין. זה נשמע כמו מעגל סגור, אבל אפשר לפרוץ אותו.

איך ליצור עניין בנושא שמשעמם

תמצא משהו שלא מסתדר

הפסיכולוג לואנשטיין הציע שסקרנות נוצרת מ"פער מידע": הרגע שבו אתה שם לב שאתה כמעט יודע משהו, אבל לא לגמרי. הפער הזה מציק, ואתה רוצה לסגור אותו.

אפשר להשתמש בזה גם עם חומר משעמם. במקום לקרוא את הפרק מתחילתו עד סופו, תחפש דבר אחד שמפתיע אותך. עובדה שלא ציפית לה. סתירה בין שני דברים שכתובים. תוצאה שלא מסתדרת עם מה שחשבת. כשמוצאים את הנקודה הזו, פתאום יש סיבה להמשיך לקרוא.

לפעמים צריך קודם לדפדף, להסתכל על כותרות, לקרוא את הסיכום בסוף הפרק. זה בסדר. המטרה היא למצוא את השאלה שגורמת לך לרצות לדעת את התשובה, לא להתחיל מהשורה הראשונה.

תחבר את זה לחיים שלך

רוג'רס, קוייפר וקירקר הראו שאנשים זוכרים מידע טוב יותר כשהוא מתחבר למשהו אישי. בניסוי שלהם, אנשים שנשאלו "האם המילה הזו מתארת אותך?" זכרו אותה טוב יותר מאנשים שעיבדו את אותה מילה לפי מאפיינים חיצוניים בלבד, כמו האם היא כתובה באותיות גדולות. החיבור האישי יוצר עיבוד עמוק בלי שתרגיש את המאמץ.

בפועל: כשנתקלים בחוק יבש בספר אזרחות, שואלים מתי החוק הזה השפיע על מישהו שמכירים. כשלומדים על מערכת העיכול, חושבים על מה קרה בגוף אחרי ארוחת הצהריים. כשקוראים על מלחמה רחוקה, מחפשים קשר למקום או לתקופה שמשמעותיים עבורך. החיבור לא חייב להיות מדויק. הוא רק צריך להיות אישי.

תסביר במקום לקרוא

הדבר הכי יעיל עם חומר משעמם הוא להפסיק לקרוא אותו ולהתחיל להסביר אותו. כשמסבירים, המוח נאלץ לארגן את החומר, למצוא סדר, להחליט מה חשוב. כל זה הוא בדיוק העיבוד העמוק שחסר כשקוראים בלי עניין.

לא צריך מאזין אמיתי. אפשר להסביר לעצמך בקול, להסביר לכיסא, להקליט הסבר קצר בטלפון. הנקודה היא לעבור ממצב של קליטה פסיבית למצב של הפקה פעילה. ברגע שעוברים, השעמום מתחיל להיעלם. קשה להסביר משהו ולהשתעמם ממנו באותו זמן.

מה לא עובד

כוח רצון בלבד לא מספיק. "פשוט תשב ותקרא" זה כמו "פשוט תרוץ מהר יותר" בלי לשנות את הטכניקה. אתה משקיע מאמץ, אבל המוח עדיין מעבד בצורה שטחית. השעות מצטברות, ההבנה לא.

גם מערכות של פרסים ("אם אסיים את הפרק אצפה בסרט") לא באמת פותרות את הבעיה. הן אולי עוזרות לסיים את המשימה, אבל הן לא יוצרות עניין אמיתי בחומר. הלמידה עצמה נשארת שטחית. המטרה היא לא להחזיק מעמד עד הסוף. המטרה היא למצוא דרך שבה המוח באמת עובד על החומר.

חומר לא הופך למעניין כשמכריחים את עצמך לקרוא אותו. הוא הופך למעניין כשמתחילים לשאול עליו שאלות.

מקורות והרחבה

1. רמות עיבוד Craik & Lockhart, "Levels of Processing: A Framework for Memory Research," Journal of Verbal Learning and Verbal Behavior (1972).
2. מודל התפתחות העניין Hidi & Renninger, "The Four-Phase Model of Interest Development," Educational Psychologist (2006).
3. פער מידע וסקרנות Loewenstein, "The Psychology of Curiosity: A Review and Reinterpretation," Psychological Bulletin (1994).
4. אפקט ההתייחסות העצמית Rogers, Kuiper & Kirker, "Self-Reference and the Encoding of Personal Information," Journal of Personality and Social Psychology (1977).

מה לקרוא אחר כך

שיטת למידה

מוטיבציה ללמוד: למה החשק מגיע אחרי שמתחילים

לקריאה ← שיטת למידה

ריכוז בלמידה: למה הראש בורח ומה באמת עוזר

לקריאה ←