לכתוב עבודה: למה הדף הריק נשאר ריק, ומה עושים לפני הכתיבה

כל ההנחיות שתמצא בעברית על כתיבת עבודה מדברות על דברים אחרים: כמה עמודים, איזה רווח שורות, איך מפנים למקור לפי APA, מה נכנס למבוא ומה לביבליוגרפיה. כל זה נכון וחשוב, וכל זה עונה על השאלה איך העבודה צריכה להיראות כשהיא גמורה. אף אחד מהם לא עונה על השאלה האמיתית של השעה הראשונה, זאת שבה אתה יושב מול מסמך ריק ולא יודע מה להגיד.

העבודה הזאת, של להבין מה בכלל יש לך להגיד, היא לא שלב מכין לפני הכתיבה. היא הלמידה עצמה.

למה הדף הריק נשאר ריק

פלאוור והייז תיארו ב-1981 את הכתיבה כתהליך של פתרון בעיה. הכותב לא מעתיק לדף מחשבה שכבר מוכנה בראש. הוא מחליט מה הוא רוצה להגיד, מתרגם את זה למשפטים, קורא את מה שיצא, ומגלה שהוא התכוון למשהו קצת אחר. זה לא קו ישר, זה מעגל.

הבעיה היא שבדף ריק המעגל הזה צריך לרוץ לפני שיש בכלל מה להריץ. אתה מנסה להחליט מה הטענה שלך בזמן שאתה כבר מחויב לנסח משפט פתיחה שנשמע אקדמי. קלוג בדק את שתי הדרכים זו מול זו, וכתיבה שיצאה מתוך שלד שהוכן מראש קיבלה ציוני איכות גבוהים יותר מכתיבה שהתחילה ישר בפרוזה. שווה לדייק מה זה אומר: המאמץ לא נעלם שם, והשלד גם לא מייפה את העבודה. הוא רק מחליט מראש מה אתה הולך להגיד, ומשאיר לך בזמן הכתיבה תפקיד אחד במקום שניים.

לכן "אני לא מצליח להתחיל לכתוב" כמעט תמיד אומר דבר אחר. אתה כן מצליח לכתוב. פשוט עוד אין לך מה.

שני סוגי כתיבה, ורק אחד מהם מלמד אותך משהו

ברייטר וסקרדמליה תיארו שני מצבים שונים לגמרי שאנשים נמצאים בהם כשהם כותבים.

הראשון הוא שפיכת ידע. אתה נזכר במה שקראת, ושופך את זה לדף בסדר שבו נזכרת. פסקה על ההגדרה, פסקה על המחקר שראית ראשון, פסקה על עוד מחקר. העבודה יוצאת מלאה בחומר נכון, ובכל זאת היא קצת שטוחה, וגם אתה לא ממש לומד ממנה. סיימת אותה בדיוק עם מה שהיה לך בהתחלה.

השני הוא הפיכת ידע. יש לך שאלה, והטקסט נכתב כדי לענות עליה. בדרך אתה מגלה שהמקור השני מסתדר רק בחצי עם המקור הראשון, ואז אתה צריך להחליט מה אתה חושב על זה. העבודה משנה את מה שידעת. היא יוצאת טובה יותר, וגם נשארת אצלך.

שתי העבודות מוגשות באותו תאריך, ושתיהן בפורמט הנכון. ההבדל הוא שאחת מהן לימדה אותך את הנושא.

אם עוד אין לך משפט אחד שאתה טוען, אין לך עבודה. יש לך נושא.

תתחיל בטיעון, ותגיד אותו בקול

לפני שאתה כותב מילה, תנסה לעבור מבחן קצר. תגיד בקול, בשלושה משפטים, בלי להציץ בשום דבר:

• מה אתה טוען. משפט אחד שאפשר להסכים איתו או לחלוק עליו.
• על מה זה נשען. המקור או הנתון המרכזי שמחזיק את הטענה.
• למה זה בכלל מעניין. מה היה חסר לנו בלי התשובה הזאת.

תשים לב למה המבחן הזה בקול ולא בראש. בראש זה תמיד עובר. אתה יודע למה התכוונת, אז אתה משלים את החורים בשקט וממשיך הלאה. ברגע שאתה אומר את זה באוזניים שלך, המשפט חייב להיות שלם, ואתה שומע בדיוק איפה הוא מתפרק.

הנקודה שבה גמגמת היא התשובה. אם נתקעת במשפט הראשון, עוד לא בחרת טענה, ובמקרה כזה הכתיבה תהיה שפיכת ידע ולא יותר. אם נתקעת בשני, אתה צריך עוד קריאה, ועכשיו אתה גם יודע מה אתה מחפש בה. אם נתקעת בשלישי, יש לך טענה נכונה ולא חשובה, ושווה לדייק אותה לפני שתשקיע בה שבוע.

שלד של שאלות, לא שלד של כותרות

רוב השלדים שאנשים בונים הם רשימת כותרות: מבוא, סקירת ספרות, דיון, סיכום. שלד כזה מספר לך איך העבודה תיראה, ולא עוזר לך לכתוב אותה, כי בכל סעיף עוד תצטרך להחליט מה להגיד.

שלד שעובד בנוי משאלות. בכל שורה אתה כותב את השאלה שהסעיף הזה עונה עליה, ואחריה בחצי משפט את התשובה שלך. למשל במקום "סקירת ספרות" תרשום: "מה אומרים על זה מי שחקרו את הנושא לפני, ואיפה הם לא מסכימים ביניהם". עכשיו הסעיף הזה הוא מטלה ברורה, ואפשר לשבת ולכתוב אותו בלי לעצור כל שתי שורות כדי להחליט לאן ממשיכים.

לשלד כזה יש עוד יתרון: כשאתה קורא אותו מלמעלה למטה, אתה שומע אם יש כאן קו הגיוני. אם שני סעיפים עונים על אותה שאלה, אחד מהם מיותר. אם יש קפיצה בין סעיף לסעיף, שם חסרה חוליה בטיעון, ועדיף לגלות את זה בשלד מאשר בעמוד שמיני.

סקירה רחבה של גרהם ופרין על הוראת כתיבה לבני נוער מצאה שמה שתרם הכי הרבה לאיכות הכתיבה היה לימוד אסטרטגיות של תכנון ועריכה. לא עוד תרגילי דקדוק, וגם לא רק עוד שעות כתיבה. ללמד מישהו איך לתכנן מה הוא הולך להגיד שינה את מה שיצא לו.

את המבוא כותבים אחרון

המבוא הוא הפסקה שהורגת את רוב ההתחלות, וזה הגיוני: הוא מבטיח לקורא מה העבודה עומדת לעשות. את ההבטחה הזאת אפשר לנסח באמת רק אחרי שעשית את זה.

אז כתוב בהתחלה מבוא זמני בשתי שורות מכוערות, בשפה שלך, רק כדי שתדע לאן אתה הולך. "בעבודה הזאת אני רוצה להראות ש..." זה בסדר גמור. אחרי שהגוף כתוב, תחזור ותכתוב את המבוא מחדש. הוא ייקח עשרים דקות, כי עכשיו אתה כבר יודע מה כתוב בעבודה.

איפה המקורות נכנסים

הסדר הנפוץ הוא לקרוא המון ואז לנסות למצוא טיעון בתוך הערימה. זה כמעט לא עובד, וזה גם מייצר את העבודות השטוחות: כשקראת בלי שאלה ביד, כל מה שיש לך בסוף הוא סיכום של מה שאחרים אמרו, בסדר שבו קראת אותם.

עדיף הפוך. קרא מעט בהתחלה, רק כדי לנסח שאלה ראשונה. ואז קרא עם השאלה הזאת ביד, ותחפש בכל מקור דבר אחד: מה הוא אומר על השאלה שלי.

אחרי כל מקור, סגור אותו ותנסח בקול, במילים שלך, את הדבר האחד שלקחת ממנו. אם אתה לא מצליח להגיד את זה בלי להסתכל, עוד לא קראת אותו, רק עברת עליו. מחקרים על הסבר עצמי מצאו שסטודנטים שעצרו והסבירו לעצמם מה קרה בכל שלב למדו מהחומר יותר מאלה שהמשיכו לקרוא, ובכתיבה זה גם מונע את התופעה המעצבנת שבה אתה מחפש אחר כך שעה שלמה באיזה מאמר היה אותו משפט.

מה לעשות כשנתקעים באמצע

תקיעות באמצע עבודה מרגישה כמו חוסר מילים, ולרוב היא חור בטיעון. הפסקה הקודמת הסתיימה, והפסקה הבאה לא מצליחה להתחיל כי אין קשר הגיוני ביניהן.

הבדיקה המהירה: קרא בקול את הפסקה האחרונה שכתבת, ואז תגיד "ולכן", ותמשיך לדבר. מה שיצא לך מהפה הוא הפסקה הבאה. אם לא יצא כלום, מצאת את החוליה החסרה, ועכשיו ברור שאתה צריך לחזור לחומר ולא להילחם במשפט.

ואם נתקעת ברמת הניסוח, תכתוב את המשפט בשפה הכי פשוטה שיש, כמו שהיית מסביר לחבר שלא בקורס. את השפה אפשר לרומם אחר כך בעריכה. אי אפשר לרומם משפט שלא נכתב.

לפני שמגישים

שתי בדיקות קצרות, ושתיהן בקול.

הראשונה: קרא את העבודה בקול מההתחלה לסוף. כל מקום שבו נשמת באמצע משפט או שחזרת לקרוא שורה הוא מקום שהקורא ייתקע בו. סמן ותקן, גם אם זה נראה תקין על הדף.

השנייה: סגור את המסמך, ותסביר את העבודה בשתי דקות למישהו שלא קרא אותה. מה שאלת, מה גילית, ולמה זה מעניין. אם אתה צריך את המסמך פתוח כדי להסביר, יש בעבודה חלק שעוד לא באמת שלך. זה לא אומר שהיא לא תעבור. זה אומר שהגשת בלי לקחת את מה שהיה בה בשבילך.

מקורות והרחבה

1. כתיבה כתהליך של פתרון בעיה Flower & Hayes, "A Cognitive Process Theory of Writing," College Composition and Communication (1981).
2. שפיכת ידע מול הפיכת ידע Bereiter & Scardamalia, The Psychology of Written Composition (1987).
3. שלד מראש ואיכות הכתיבה Kellogg, "Attentional Overload and Writing Performance: Effects of Rough Draft and Outline Strategies," Journal of Experimental Psychology: Learning, Memory, and Cognition (1988).
4. הוראת אסטרטגיות תכנון ועריכה Graham & Perin, "A Meta-Analysis of Writing Instruction for Adolescent Students," Journal of Educational Psychology (2007).
5. הסבר עצמי בזמן למידה Chi, Bassok, Lewis, Reimann & Glaser, "Self-Explanations: How Students Study and Use Examples in Learning to Solve Problems," Cognitive Science (1989).

מה לקרוא אחר כך

שיטת למידה

למה רוב הסיכומים לא עוזרים

לקריאה ← שיטת למידה

טכניקת פיינמן: להסביר בשביל להבין

לקריאה ←